"איך את מסתדרת עם הילדים?" – זו השאלה שחוזרת ועולה בחייה של הדסה בן ארי בתקופה האחרונה. בפוסט כן ומרגש שפרסמה, היא מבקשת להסיט את המבט מהלוגיסטיקה הטכנית אל עבר הנפש פנימה, אל המפגש בין ההורות הטוטאלית לבין הצורך שלה כאדם וכיוצרת.

"חשבתי שאני אמות בלעדיהם"

בן ארי פותחת בשינוי שעברה מאז הפרידה. "אני צוחקת ואומרת 'מה אתם גזורים? כל השנים הסתדרתי עם הילדים'", היא כותבת. "זה התפקיד שרציתי, שבחרתי, 24/7 עם הילדים זה לחיות את החלום. ועם הפרידה, כשהתחילו להיות לי זמנים בלעדיהם חשבתי שאני אמות. לא חשבתי, הייתי בטובה שאני אמות. אבל לאט לאט גיליתי שאני דווקא חיה. אפילו מאוד".

היא מתארת רגע אחד קטן בחצות הלילה, אחרי הרצאה, כשמצאה את בתה ליד הפסנתר עם שיר חדש. רגע שהוא "סיוט של כל הורה", כהגדרתה – לא הסיוטים הגדולים, אלא "כאב של היומיום – כשילד רוצה להיות. ואת בשלב שבו את לא רוצה כלום!".

"היא לא יודעת שהיא כותבת אותי"

בן ארי מתארת את הקונפליקט בין העייפות הפיזית לבין הקסם שמתחולל ליד הפסנתר: "הגוף שלך אומר: את ישנה. אין אותך. סיימת משמרת עם הילדים וסיימת משמרת של עבודה. אבל רגע! עכשיו יש שיר חדש". בתוך הג'ימג'ום המשותף הן כותבות: "לכל אחד יש סם שמשתיק את הרגש / לכל אביב יש סתיו שמפשיט את הנפש". על הרגע הזה היא מעידה: "אני יודעת שאני כותבת אותה, אבל היא לא יודעת שהיא כותבת אותי".

הקושי "להסתדר", לפי בן ארי, הוא לא בבישולים או בטיולים, אלא ברעש היצירתי והחי שמתפרץ בבית – הפסנתר במוזיקה קלאסית, הניחוח הטורקי, והילדה שיוצאת מהשירותים ומכריזה שכתבה שיר דווקא כשהקטנים מחכים לסיפור לילה טוב.

"נולד בי רעב ישן וחדש"

לדבריה, השאלה האמיתית היא לא על הילדים: "הסירים נשארו חמים, הקמפינג הבא מתוכנן. ותודה לאל יש להם שני הורים. השאלה היא איך אני מסתדרת עם עצמי. כי נולד בי רעב ישן וחדש. וכשאת יוצרת ולצידך יש ילדים שלא מוכנים להשתיק את הרעב שלהם, אז הדרך מפותלת".

בן ארי מסכמת בתובנה על הבחירה בחיים מלאים, גם כשהם שורפים: "היא מרתקת ויפה ויש לה סאונד מיוחד. לפעמים הווליום בלתי אפשרי, הרבה פעמים את נשרפת. אבל אין דרך אחרת לחיות את החיים, לא?".