במרחק שנות אור מהקצב המסחרר של המרכז, בלב המדבר, שוכן אחד המוסדות התרבותיים המרתקים בארץ – תיאטרון דימונה. בראיון חשוף ומרתק, מספרים המנהל האמנותי אורי וידיסלבסקי והמחזאית נעמה שפירא על הפרויקט החדש שלהם – ההצגה "מלך מרוקאי", שמחזיר לבמה חומרים היסטוריים מורכבים על קהילת יהודי ספרו שבמרוקו.

ה"הארדקור" של יהדות מרוקו

ספרו, שכונתה "ירושלים הקטנה", לא הייתה סתם עוד עיירה במרוקו. היא נחשבה למרכז רוחני רדיקלי, עיר של מקובלים, פייטנים ומשוררים. "הם היו מאוד אינטנסיב", מסביר וידיסלבסקי. "קהילה קבלית שחיה סביב השאיפה לגאולה".

בעוד שהעיבודים הקודמים למחזה (בהלחנתו של שלמה בר) היו עמוסים בפולקלור וטקסיות, וידיסלבסקי ומנור בחרו בגישה הפוכה: "הפשטה". מנור, בתפקידה כדרמטורגית, קילפה את שכבות השירה והטקסים כדי לחשוף את ה"ליבה הדרמטית" – הקונפליקט הקורע של הקהילה מול העלייה לארץ.

האם אפשר לעוף לירושלים?

אחד הדימויים החזקים ביותר במחזה עוסק באמונה היוקדת של בני הקהילה, לפיה בבוא המשיח יוכלו כולם לעלות על גגות הבתים, לתפוס ענן ולעוף עליו ישירות לירושלים. "זה רעיון פנטסטי ומטפיזי שאין לו היגיון במציאות שאנחנו מכירים", אומר וידיסלבסקי, "וזה בדיוק מה שיפה בסיפור הזה".

אך מאחורי הפנטזיה מסתתר כאב אמיתי של עקירה. הם מדגישים כי עבור יהודי ספרו, המעבר לישראל לא היה רק עניין טכני, אלא התחבטות בשאלות של גאולה מול מציאות. השניים ביקשו להראות עד כמה ההחלטה לעזוב מקום בו חיה הקהילה למעלה מאלף שנים הייתה קשה ומלאת סימני שאלה.

(צילום: מירי משה)

גאולה בצל ה-7 באוקטובר

השיחה עם השניים מקבלת תפנית אקטואלית כשהדיון נודד למושג ה"גאולה" בימינו. שפירא מציינת כי מאז אירועי טבח ה-7 באוקטובר, השאלות על מקומנו כאן מקבלות משמעות חדשה. "אנחנו שואלים האם באמת הגענו לגאולה, או שזה שלב שצריך לעבור?", היא תוהה.

עבור וידיסלבסקי, שחי בדימונה כבר עשור ולומד את יהדות צפון אפריקה דרך "מחקר בהליכה" ברחובות העיר, החיבור הוא אינטואיטיבי. הוא רואה בעבודה שלו שליחות ציונית ומקצועית כאחד.

יצירה משותפת בלב המדבר

הקשר המקצועי בין וידיסלבסקי לשפירא הוא גם קשר אישי – השניים בני זוג החיים ויוצרים יחד. בתיאטרון דימונה הם מצאו שפה משותפת של כתיבה ועיבוד, כזו שמשלבת את הדמיון הפרוע של אורי עם המתודולוגיה והדיוק של נעמה.

וידיסלבסקי גם מציין כי לדבריו, למרות שיש מחלוקת על כך באיזה אופן אמורה להתרחש הגאולה, הוא כבר מאמין שהגענו אליה: "אין ספק שאנחנו חיים בה, ההגעה לארץ ישראל היא שלב ראשון בגאולה. לזה אנשים התפללו, כשהם החזיקו את המושג באוויר. השאלה היא איך זה ממשיך ועכשיו על השלבים הבאים יש ויכוח".

ההצגה החדשה אינה מיועדת רק למי שמתגעגע למרוקו או לקהל מסוים אלא מותאם לכלל גווני החברה בארץ. היא מכוונת לכל מי שמחפש להבין את השורשים של החברה הישראלית, את הנאיביות של פעם ואת השברים של היום. כפי שמסכמת שפירא, מדובר בניסיון להבין את "גאולת האדם את עצמו" – נושא שרלוונטי היום אולי יותר מתמיד.