בימים אלו מדינת ישראל מציינת עשרים שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. גם המדינה וגם השיח התקשורתי בה השתנו מן הקצה אל הקצה בעקבות הרצח.

בחודש הקרוב התקשורת תעסוק ותדון ברצח מכל זווית שרק אפשר לעסוק ולדון. למען האמת, רק זווית אחת תיאסר בכלל להעלות לדיון. אף מושב או פאנל לא יעסוק בשאלה: "האם לרבין היה דין רודף?"

אם ישנו דין שנאסר להעלות אותו לדיון, אפילו בבתי מדרש, לא להלכה ולא למעשה, הוא "דין רודף". אם יישאל על כך רב, הוא כנראה יתחמק במהרה ויעבור לנושא אחר. רק לתקשורת מותר להעלות אותו כאשר רוצים להראות כמה הדתיים הללו פרימיטיביים וחסרי תרבות.

אני חושב שדין רודף הוא דין נפלא ומלא חמלה. אינו מיסטי ולא קשור כלל ל"פולסא דנורא" חביבת התקשורת (אף בויקיפדיה משום מה קישרו בין פולסא דנורא לבין דין 'רודף'). אך כדי להבינו כראוי, יש להתעמק בו. ובכלל, אין דין בתורת ישראל שעלינו להתבייש בו חס ושלום, אלא להיפך. בשורות הבאות אשתדל לבאר דין זה בקיצור.

דין הריגת רודף נלמד מפסוקים בתורה (משפטים כב, א) בעניין גנב "הבא במחתרת", והוא על פי הכלל: "הבא להורגך – השכם להורגו" (רש"י שם), והוא נכלל בציווי "לא תעמוד על דם רעך". כיוון שהרוצח הפוטנציאלי לא נשפט ואין כאן משפט אלא הגנה עצמית ומניעת רצח, אין היתר להרוג את הרודף אלא אם כן אין ברירה אחרת, לכן אם ניתן להציל את הנרדף על ידי פציעת הרודף או בדרך אחרת – חובה לעשות כן, ואם לא נהג כן – הריגת הרודף דינה כרצח!

בנוסף, בניגוד למקובל לחשוב, דין "רודף" אינו חל דווקא על רוצח שפל שרוצה להרוג בכוונה תחילה. גם עובר שטרם יצא לאוויר העולם עלול להיות "רודף". אם העובר מסכן את חיי אמו, הרי הוא רודף אותה ומצווים אנו להורגו על מנת להציל את חיי אמו.

האם למי שמסכן את הציבור יש דין רודף?

ובכן, לאחר שלמדנו שדין רודף הוא מעין "משפט שדה" שנועד להציל את הנרדף, וכמו כן למדנו שהסמכות נתונה בידי כל אחד ואחד לפעול על דעת עצמו – יש לשאול אם אדם שמסכן את הציבור בפעולות שיגרמו בעתיד לסכנת נפשות – האם יש לו דין רודף או לא?

בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' עב) כתב שאף אם "הרודף" רודף לאחר זמן, יש לו את אותו הדין. וכיוצא בזה למדנו מן הגמרא (בבא קמא קיז ע"ב) על אדם שהכניס חמור לתוך ספינה, וכשגילו זאת, השליכו את חמורו בלב ים, כיון שלמכניס החמור יש דין "רודף", כיוון שהוא עתיד לגרום לספינה לטבוע על יושביה, אם ישתולל החמור. לכאורה אם כן, אדם שמשוכנע שחתימה על "הסכמי אוסלו" תגרום לשפיכות דמים (כפי שאכן קרה) – מותר לו למנוע את המשך תהליך השלום, אף במחיר חיי "הרודף", דהיינו ראש הממשלה, אם אין ברירה אחרת.

וכך אכן טען יגאל עמיר בחקירתו: הגעתי להחלטה שחל עליו דין רודף, שאומר שאם אין ברירה לחלוטין, מותר לך לעשות הכל אפילו פגיעה בגופו, גם הרג". אך האמת היא שמדובר בטעות בסיסית וקריטית. הטעות היא בשני מישורים.

א) לא ייתכן שכל אדם יחליט שמעשהו של חברו הנו בגדר "רדיפה", שאם לא כן כל אחד ירצח את חברו על כל צעד ושעל. ברור שהחלת דין רודף מותרת אך ורק כאשר הסכנה ברורה לכל בר דעת ואינה נתונה במחלוקת. ב) כיוון שההורג את הרודף איננו עושה זאת בשם ערכאה שיפוטית אלא מדובר בהיתר מיוחד כדי להציל נפשות, הרי שהשאלה הראשונה שצריכה להישאל היא – האם הריגת הרודף תועיל ותמנע את סכנת הנפשות או שמא תזיק ועלולה לגרום בעצמה לסכנת נפשות. אם היא תזיק, אזי נשמט כל יסוד ההיתר ואין ההורג מציל אלא רוצח.

מכיוון שההתנגדות להסכם אוסלו לא הייתה נחלת כלל ישראל (אע"פ שהמציאות הוכיחה שההתנגדות הייתה מוצדקת בהחלט), וכיוון שעצם החלת דין "רודף" על אדם מישראל שלא על פי ערכאה משפטית הוא פסול מיסודו במדינת ישראל, אזי אין כל היתר לאדם להשתמש בו, שהרי נמצא מחריב את העולם במעשי ידיו.

דברים אלו, בהקשר של סוגיה דומה, כבר נאמרו על ידי החזון איש זצ"ל: "אין דין 'מורידין' אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, ואז היה ביעור הרשעים – גדרו של עולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפרצה אלא תוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיון שכל עצמינו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".