פרשת ויגש: לפני כ־25 שנה עמד גבריאל בטיסטוטה, "באטיגול", ברגע שכל חלוץ חולם עליו – וכמעט כל אוהד שונא. זה קרה בעונת 2000/01, כשבטיסטוטה כבר לבש את מדי רומא, הקבוצה שאליה עבר אחרי תשע שנים בפיורנטינה. דווקא מול האקסית, דווקא במשחק גורלי, הוא כבש שער מכריע בדרך לאליפות היסטורית.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

בין קודש לספורט לפרשת ויגש | מגיש: שמחה רז

אבל במקום לרוץ לדגל הקרן, להניף אגרופים או לצרוח לשמיים – בטיסטוטה פשוט עמד. דומם מול אוהדי רומא ובעיקר מול אוהדי פירונטינה עם דמעות בעיניים. אחר כך גם התנצל בפני אוהדי פיורנטינה. סצנה חריגה, לא נוחה, ובעיקר אנושית מאוד. פרשת השבוע, ויגש – פרשת הבר־מצווה שלי – מלאה ברגעים מרגשים.  אבל יש בה רגע אחד שקשה להתחרות בו: "אֲנִי יוֹסֵף". אחרי שנים של שתיקה, ניתוק וכאב, יוסף נגלה לאחיו. רגע שיא, אבל כזה שאי אפשר להבין בלי כל הדרך שלפניו.

יוסף גדל בבית של אהבה גדולה. אולי גדולה מדי. כתונת פסים, יחס מיוחד, חלומות בלי פילטר. התורה לא מסתירה את זה: אהבה שלא מציבה גבולות, שלא דורשת, עלולה לייצר קנאה ופערים. מה שהתחיל בחיבוק – נגמר בבור.

פרשת ויגש: השיעור של בטיסטוטה ויוסף הצדיק

שנים אחר כך הסביר בטיסטוטה למה עזב דווקא את פיורנטינה, המקום שבו היה אליל: לא כי לא אהבו אותו – אלא להפך. אהבו יותר מדי. סלחו לו מהר מדי. הפסיקו לדרוש. הוא הרגיש שהוא דורך במקום. כדי להתקדם, היה צריך לוותר על הבית.

גבריאל בטיסטוטה | צילום: Roberto Vicario מתוך ויקימדיה

כך גם יוסף. דווקא הירידה למצרים – הבור, בית פוטיפר, בית הסוהר – היא זו שבנתה אותו. לא עוד נער עם חלומות גדולים, אלא מנהיג שיודע לשאת אחריות. וכשהוא עומד מול אחיו, אין שם נקמה ואין שמחה לאיד. יוסף מבין שהכול זה גלגול אנושי מלמעלה ואומר לאחיו: "אל תעצבו, כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם".

אהבה אמיתית, בתורה כמו בספורט, היא לא רק חיבוק מהיציע. היא גם דרישה, אתגר, לפעמים אפילו פרידה כואבת. ויש רגעים – כמו שער גדול מול הקבוצה שגידלה אותך – שבהם אתה מבין שהניצחון האמיתי הוא לא החגיגה, אלא ההבנה של מי נהיית בדרך. שבת שלום! אתם יודעים איפה למצוא אותי: שמחה רז – בפייסבוק, אינסטגרם, טוויטר ובטלגרם "בין קודש לספורט"