זו לא הפעם הראשונה שפולמוס צומות החורבן פורץ. הוא התפרץ כבר לפני כ 2500 שנים, בימי הנביא זכריהו, ומתואר שם בפרקים ז'-ח'. השנה הייתה השנה הרביעית לדריווש, שנתיים בלבד לפני סיום בניין בית המקדש השני. המשלחת שבאה אל זכריהו שאלה אותו "האבכה בחודש החמישי", לאמור: האם יש עוד טעם לצום את צום תשעה באב, כאשר אנחנו ערב הגאולה.

זכריהו הנביא לא ענה "כן" או "לא", כי אם פתח בנבואה שלמה ומרתקת, שנועדה לברר את מטרות הצוםֿ, את ההכרה בטיעון שאכן משהו השתנה ואנו עומדים בעיצומה של גאולה, ואת הקריאה לתיקון: "אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ: דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ, אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם. ואיש אֶת־רָעַ֣ת רֵעֵ֗הוּ אַֽל־תַּחְשְׁבוּ֙ בִּלְבַבְכֶ֔ם, וּשְׁבֻ֥עַת שֶׁ֖קֶר אַֽל־תֶּאֱהָ֑בוּ, כִּ֧י אֶת־כׇּל־אֵ֛לֶּה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖אתִי נְאֻם ה'". על אף העובדה שהוא לא ענה תשובה חדה שחובה לצום, מדבריו עולה כי משעה שמבינים את התנועה הנפשית והרוחנית שצריכה להתחולל בצום – התשובה ברורה מאליה.

שכן, החורבן לא נבע מכישלון מדיני או צבאי, ואף לא מכך שלא נשמרו מצוות אלה ואחרות – למרות חשיבותן הגדולה והחובה לקיימן. הוא נבע בשל הרס היסודות שאותם ריבונו של עולם מבאר דברי כל הנביאים. חברה שבה לא מדברים אמת איש את רעהו, חברה שבה לא מתייחסים כראוי למי שצריך את עזרת מערכת המשפט בעמידתו מול עוול, חברה שבה שאיש חושב בה את רעת רעהו ואין בה נאמנות לאמת הנאמרת – אינה ראויה למקדש. בלי תיקון תשתיות אלה אין טעם של ממש בכל תהליך הבניין, שכן הוא יקרוס מחדש.

דברי זכריהו הנביא צריכים להיות ראי לנו עצמנו. ראשית, להכיר בכך כי אנו חיים בתקופה שאור וצל משמשים בה בעירבוביה. בחסדי שמים ובמעשה בני אדם זכינו להקמת המדינה, ולכל השפע הגדול שאנו חווים עתה. במבט על כארבעת אלפים שנה מימי אברהם אבינו ובניסיון לדרג אותם – אנו זוכים לחיות קרוב מאוד לפיסגה. לא היו הרבה עשורים טובים מאלה שאנו זוכים בהם היום. זו הסיבה לחגיגת יום העצמאות באמירת הלל והודאה, ובפעילות מתמדת לטובת ביטחון מדינה זו וטובתה.

אולם, לא יהיה זה נכון לשכוח את עומק הגלות שאנו עדיין נמצאים בה. לא גלות פיזית ב"ה, כי אם היעדרה של נבואה, של רוח הקודש, של מקדש, של סנהדרין, של תורה במלואה, ושל אין ספור היבטים רבים שעוד לא זכינו לקיומם. אלה לעצמן סיבות לצום. לא יהיה זה נכון "לקזז" את יום העצמאות בשל חוסר, ואת הצומות בגלל השפע. להיפך, שני הקטבים צריכים לבוא לידי ביטוי במלואם.

אך למעלה מכך מהדהדים דברי זכריהו הנביא. כשאנו מתבוננים על החברה הישראלית של היום נשמעים דבריו כאילו נאמרו בזמננו אנו. כמה אנו זקוקים לימי תיקון ותשובה של מה שמתחולל בשדה החברתי שלנו – בתחום האמת, בתחום הבוז והתקיפות ההדדיות, בתחום היחס לאנשים ה"שקופים" ועוד ועוד.

הקריאה צריכה להיות אפוא לצום ביתר שאת – על ידי העלאת יום הצום למקומו הראוי. לראות את יום הצום כמצע להפניית תשומת הלב שלנו לשני ההיבטים האלה: לתזכורת כי על אף השפע הגדול שבו אנו חיים – אנו נמצאים עדיין בחורבן של רבדים עליונים בהרבה של המציאות, וצריכים לבנות אותם ולהתקרב אליהם לתזכורת כי חפצו של הקב"ה, כפי שבא לידי ביטוי בדברי הנביאים כולם, הוא תיקון חברתי גדול, שבו לא נחשוב איש את רעהו, כי אם נדבר בטובתו, ונתקדם לקראת היותנו "גוי אחד בארץ".