דו"ח העוני המתפרסם בימים אלה אינו רק אוסף מספרים. הוא כתב אישום מוסרי. הוא מראה לנו, פעם נוספת, שרבבות משקי בית בישראל אינם מצליחים לחצות את רף הקיום הבסיסי, שחלקים הולכים וגדלים מהציבור חיים בחוסר ביטחון תזונתי, ושפערי הזדמנויות בין ילדים ביישובים שונים ממשיכים להתרחב.

אלו לא נתונים יבשים, אלא תזכורת חריפה לכך שמדיניות חברתית איננה עניין טכני. היא שאלת זהות, וליבת החוזה שבינינו כחברה. דווקא ברגע שבו החברה הישראלית שקועה בשיח על זהות לאומית, על פילוג, על תפיסת יהדות ועל מדינתיות, דוח העוני מחזיר אותנו לקרקע שבה מתבררים הדברים באמת. לא השאלה מי יהודי יותר ומי יהודי פחות עומדת למבחן, אלא איזה סוג חברה אנחנו רוצים להיות, ואיזה יסודות מתוך מסורתנו אנו בוחרים להביא לידי מימוש.

המסורת היהודית מעולם לא דיברה על צדק חברתי במובן המודרני של מושגי מדינת הלאום. אך היא הקדימה בהרבה את שיח הרווחה בן זמננו, וידעה לנסח באופן בהיר את מה שדוח העוני מוכיח היום. צדקה איננה מתת חסד של נדיב בעל לב. המושג שזור ביצירה היהודית כמנגנון של תיקון שיטתי, מחייב, ממוסד. הרמב"ם לא הסתפק בקריאה לעזור לעני. הוא קבע כי המעלה הגבוהה ביותר של צדקה היא זו שמאפשרת לאדם לעמוד על רגליו, לרכוש מקצוע, לקבל הלוואה הוגנת, לבנות חיים בכבוד. במילים של ימינו: תשתיות רווחה, חינוך איכותי, דיור בר השגה, נגישות לשירותי בריאות.

לכלכלה היהודית יש כיוונים אחרים לגמרי מהסיסמאות של סמוטריץ על כלכלה חופשית והתעלמות מנתוני העוני. אילוסטרציה (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

הפערים בישראל אינם נובעים רק משוני טבעי בין בני אדם, וגם לא רק מהבדלים בין יישובים או משפחות. חלק מהפערים הם תוצאה של בחירה ציבורית. כאשר משפחות אינן יכולות להרשות לעצמן תרופות חיוניות, כאשר מערכת בריאות הציבורית קורסת תחת עומס, כאשר ילדים ביישובי פריפריה מקבלים חינוך שאינו מאפשר להם להגיע לאותן נקודות פתיחה, זוהי כבר לא שאלה של צדקה פרטית, אלא של צדק חברתי. של מדיניות.

והנה הפרדוקס: החברה היהודית בגולה, זו שאבותינו חיו בה אלפי שנים, ידעה לשלב עומק רוחני עם קהילה חיה. היא היתה רכה יותר, קהילתית יותר, מחבקת יותר. לכל יהודי היה מקום. הזהות לא נמדדה על פי עוצמת האדיקות או סממן חיצוני. לא היה בה קו מפריד חד בין יהודי יותר ליהודי פחות. דווקא היא, שהתקיימה ללא מדינה, ללא תקציבים וללא מנגנוני רווחה ממלכתיים, הצליחה להעמיד קהילות שעוגנן המוסרי היה חזק, כוללני ומאפשר.

להשיב למסורת ישראל את הגיוון

אותה יהדות קהילתית לא עלתה לארץ. עלו אנשים, מסורות, זיכרונות, נוסחים של תפילה. אך המבנה החברתי הרך והכוללני נעלם ברובו. דוח העוני של היום הוא קריאת השכמה: אם איננו משיבים לחברה הישראלית את התשתית הקהילתית שאבדה, אם איננו מחזירים למרכז את חובת הדאגה המשותפת, אנו נותנים למנגנוני הפילוג להגדיר עבורנו את היהדות כולה.

לרגל 25 השנים של ממזרח שמש, שנוסדה כדי להשיב למסורת ישראל את הגיוון, הרוך והעומק החברתי שלה, מתחדדת השאלה: האם נוכל להעלות ארצה לא רק עליות גלויות, אלא גם את יהדות הגולה עצמה. לא את נוסחי התפילה בלבד, אלא את המבנה הקהילתי. לא רק את הערכים, אלא את אורח החיים. לא רק את הלימוד, אלא את החסד.

כי צדקה, בלשון המקרא, איננה רגש. זוהי מצווה שבחזיתה עומדת מחויבות עמוקה: לעולם לא להשאיר אדם לבד. לעולם לא לאפשר שמדיניות תדחק אנשים לשולי החיים. לעולם לא לעמוד מנגד כאשר חברה שלמה שוקעת לתוך מצב שבו העוני הופך לנורמה ולא לחריג. דוח העוני הקרוב אינו רק תיעוד של מצוקה. הוא הזמנה לחשיבה מחודשת על מהי יהדות ישראלית בימינו, מהו צדק חברתי במובן העמוק של המילה, והאם אנחנו מסוגלים לחזור אל שורשי המסורת כדי לבנות חברה שמכירה בערך האדם לא כנוסח תיאורטי, אלא כחובה מעשית.

זהו הרגע שבו עלינו לבחור אם נרצה מדינה שמסתפקת בנתינה נקודתית, או חברה שמבקשת לתקן מבנים. חברה שמחפשת חסד כתגובה, או צדק כבסיס. חברה שמודדת יהדות דרך סממן, או דרך הכנסת אורחים ואחריות משותפת. זהו האתגר של דורנו. וזהו גם הסיכוי הכי גדול שלו.

==

ד"ר יהודה מימרן הוא מייסד תכנית 'ממזרח שמש' המציינת 25 שנים להיווסדה