"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאית: לי גילת מספרת על "הקפות"

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

לסרט הראשון שלי קוראים "הקפות". הוא מספר על אהרון, ילד בר מצווה שהוריו נמצאים במשבר מתמשך כי הם לא מצליחים להיכנס להריון נוסף. אהרון, ילד יחיד שחי בשכונה שבה לכולם יש אחים ואחיות, ורק הוא חי לבד בבית עצוב לצד המשבר של הוריו. בערב ההקפות של שמחת תורה הוא זוכה בכבוד הגדול של להקיף את השכונה עם ספר התורה בידו, לפי המסורת שערי שמיים פתוחים לילד ההקפות והוא יכול לשמש שליח מצווה ולבקש בקשות מהקב"ה, וכך, בליל ההקפות, לכוד בין הבקשות הסותרות של הוריו, אהרון נלחץ, מתבלבל וספר התורה נופל מידיו ומתנפץ אל הכביש.

הקפות נולד כסיפור קצר שאיתו התקבלתי ללימודי קולנוע בסם שפיגל, המבחן כלל בקשה לכתוב סיפור של שני עמודים שהכותרת שלו תהיה "מקום מחבוא" אז כתבתי סיפור על הרגע שבו אהרון בורח מהוריו ומאנשי השכונה ומתחבא באחד הגגות של השכונה אחרי שספר התורה נופל לו מהיד, לא יודע איך להתמודד עם האסון שקרה לו. הסצנה שתוארה בסיפור הפכה באמת לאחת מסצנות השיא של הסרט.

בשכונה שבה גדלתי היה טקס כזה, חגיגי ומשמח, שבו ילד בגיל מצווה מקבל לידיו את הזכות להיות שליח מצווה ולהקיף את השכונה עם ספר התורה ביד, כשהייתי ילדה גם נורא פחדתי שהספר הגדול יפול מידיו של הילד הנושא אותו, וגם נורא קינאתי שלבנות אסור בכלל להגיש מועמדות. השילוב הזה של פחד וקנאה הוא הרגע שבו הרעיון לסרט נולד.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

התסריט נכתב לאורך שנות הלימודים שלי בסם שפיגל, התחיל כדרמה של 50 דקות ואז לאט לאט גדל והפך לסרט. אני מאד מתגעגעת לתקופה ההיא שבה חייתי את הדמויות, הלכתי לישון איתם וקמתי איתם בבוקר. כל האנשים שעליהם כתבתי את הקפות, הם אנשים אמיתיים שאיתם גדלתי, והעבודה על התסריט היתה כמו ביקור מחדש בילדות שלי. חוץ מזה שכתבתי אותו בגיל שבו אפשר היה לעשן בשרשרת ולא לישון לילות שלמים של כתיבה וגם לזה אני מתגעגעת.

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

אני זוכרת שכשהתסריט היה מוכן אמר לי מורה שלי, התסריט מוכן ויפה, אבל את צריכה לזכור, לקבל כסף לעשות סרט זה פחות או יותר כמו לזכות בלוטו, הסיכויים אפסיים. אני זוכרת שיצאתי מהפגישה איתו ואמרתי לעצמי, אוקי, אם מה שצריך זה לזכות בלוטו אז אני אזכה בלוטו. למזלי עבדתי באותם ימים עם המפיק דויד מנדיל והוא אהב את התסריט והאמין בו, הגשנו אותו שלוש פעמים עד שקיבלנו תשובה חיובית. אני זוכרת את הרגע שבו דויד התקשר אלי ובישר לי שקיבלנו את הכסף, עמדתי במרפסת של הבית שלי, בדיוק תולה כביסה והרגשתי שהחיים שלי מתחילים ממש עכשיו.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?

אין שמחה גדולה מזאת. הרגע שבו הדפים שכתבת בטרנינג בבית הופכים לסיפור בשר ודם, הדבר הניסי והמרגש הזה קורה בזכות השחקנים שמביאים את העולם של הסיפור מהכוח אל הפועל. הגעתי לבימוי קולנוע מבימוי לתיאטרון ולכן העבודה עם השחקנים היתה החלק שהכי סמכתי על עצמי לגביו, בניגוד למשל לעבודת המצלמה שתודה לאל שהיה איתי את הצלם הגאון שי גולדמן כי אחרת באמת לא יודעת מה היה קורה, היום אני יודעת לומר שלא ידעתי כלום על כלום בערך. הקאסט של הקפות כלל חבורת שחקנים מטורפת, אסי לוי, ליאור אשכנזי, יעקב כהן ז"ל, אורי גבריאל ועוד ועוד, ולצידם חבורה של ילדים נפלאים שזה היה התפקיד הראשון שלהם בקולנוע. היה מקסים לראות איך הגדולים עזרו לקטנים להתמודד עם האתגר שבמשחק, ובאמת רבים מהילדים של הקפות גדלו והפכו לשחקנים בוגרים בעצמם ואני גאה בהם מאד.

צילום: רפי דלויה

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?

ביום הראשון של הצילומים צילמתי סצנות קטנות רק עם חבורת הילדים, היה לי רגוע ונפלא, חזרתי הביתה בסוף היום והרגשתי שאני לגמרי יכולה על זה, קטן עלי לעשות סרט. הלכתי לישון שמחה וטובת לב והגעתי ביום השני לצילומים של סצנות מאד גדולות שכל הקאסט משתתף בהם בחצר בית הכנסת. אוגוסט, שיא החום, אני מגיעה לסט ורואה שש משאיות ציוד, עשרות אנשים רצים ומתרוצצים לכל עבר, חם כמו תנור וכל הקאסט המפואר של הקפות יחד עם כל הצוות עומדים בשמש הקופחת ושואלים אותי מה עכשיו? ואני? לא מסוגלת לענות.

התקף חרדה של השמחות אוחז אותי ולא מרפה, אני חושבת שאם היו שואלים אותי בבוקר ההוא איך קוראים לי, לא הייתי יודעת לענות בוודאות. לקחתי הצידה את שי גולדמן הצלם ואת שיר שושני עוזרת הבימאית ואמרתי להם, אני בהתקף חרדה משוגע, אני לא מצליחה לחשוב, והם גיבו אותי, ממש לקחו פיקוד. כל היום הזה אמרתי אקשן וקאט כמו ניצבת בסרט של מישהו אחר. עד היום אני רואה את הסצנה הזאת בסרט ואני לא נושמת מרוב חרדה. חזרתי הביתה בערב במחשבה שזה ענק עלי, שאיזה מטומטמת אני שבכלל חשבתי שאני יכולה על זה, ממש תכננתי לקחת מטוס ולברוח מהארץ.

לא ישנתי דקה, אבל מהלילה הזה קמתי חכמה יותר, הבנתי שאם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה, הגעתי לסט למחרת כשאני מבינה את גודל האירוע, מוכנה, עניינית ונכונה לעבוד. בלילה הזה הבנתי גם את חשיבותו של צוות טוב שיתן לך גב כשאת נחלשת. אם להיות דרמטית, היום ההוא, הפך אותי לבימאית, הבהיר לי באופן חד משמעי מה זה בעצם אומר לביים קולנוע.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

חדר העריכה הוא עבורי התחנה הקשה ביותר בעשיה של קולנוע וטלוויזה, כי שם את נפגשת מאד חזק עם כל מה שעבד בצילומים וגם עם מה שלא עבד. אחת ההחלטות הכי נכונות שעשיתי בחיים שלי היא לחבור לעורכת עינת גלזר זרחין שערכה לשמחתי גם את הסרט הנוכחי שלי. עינת היא עורכת מדהימה כי היא לא רואה ממטר את הרגשות שלך ואת הסנטימנטים שיש לך לסצנה כזאת או אחרת. היא לא מפחדת להיכנס בך או להתעקש על העפה של סצנה מהסרט כי המחויבות העליונה שלה היא תמיד לחומר, לסיפור עצמו. אני סומכת על עינת בעיניים עצומות כי אני יודעת שהסיפור נמצא בראש מעיינה תמיד.

אני זוכרת שעינת הזמינה אותי לראות את האסמבלי (הקאט הראשון של הסרט כולו על פי התסריט לפני שנכנסים ממש לעבודת העריכה) של הקפות. היא הזהירה אותי שזאת חוויה לא פשוטה ושאכין את עצמי. (היום אני כבר יודעת את זה, עברתי את זה כבר כמה פעמים נוספות) אבל אז לא ידעתי למה לצפות בכלל. ההקרנה התחילה, צפיתי בשקט בקאט, אחריו עינת הדליקה את האור ושאלה אותי מה חשבתי, אמרתי לה שבסך הכל אחלה, רק שאני צריכה קצת לחשוב על זה, יצאתי משם בלי להגיד מילה, הרגשתי כאילו קיבלתי נבוט בראש. השעה היתה 12 בצהריים, נכנסתי כמו בן אדם בקדחת לאיזה שוארמייה באלנבי ליד חדר העריכה, אכלתי מנה שוארמה ואז המשכתי הביתה, נכנסתי למיטה וישנתי שבע שעות רצוף.עד כדי כך המפגש הראשון הימם והסעיר אותי.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

וואו, כל הקלישאות נכונות, חיים ששווה לחיות אותם, התרגשות שהיא מעבר למילים, עונג שאין לו אח ורע וחרדות מטורפות. בהקפות יש קטעים מצחיקים, וברגע ששמעתי את הקהל צוחק התחלתי לנשום.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

כשהראפ קאט, (הגרסא הראשונה של הסרט), היתה מוכנה, הלכתי איתה לבית של סבתא שלי בבת ים להראות לה את הסרט, סבתא שלי היתה הבן אדם שהכי אהבתי והיא היתה מספרת הסיפורים הנפלאה ביותר בעולם והיה לי כל כך חשוב להראות לה את הסרט ולשמוע מה דעתה. היא צפתה בשקט את כל השעה וחצי ואחרי זה אמרה לי – סיפרת סיפור יפה, מרגישים שלמרות הקללות, המריבות והבלגן את מבקשת לספר סיפור על אהבה.  כמה חודשים אחר כך היא נפטרה, עוד לפני הפרמיירה, אני מודה לאלוהים שהספקתי להראות לה את סרט הביכורים שלי ואני נושאת איתי את התגובה שלה כל השנים האלה ומנסה שכל הסיפורים שלי מאז ולתמיד יהיו על אהבה, למרות הקללות המריבות והבלגן.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

כל כך הרבה זכרונות וכאבי ילדות שלי מתקיימים בתוך הסרט הזה שקשה לי לבחור. בהקפות נמצאת הילדות שלי, על כל הכאבים והמורכבויות שלה, הוא שיר הפרידה שלי מאבא שלי, ושיר ההלל שלי לאמא שלי.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?

אי אפשר לעשות סרט שני לפני שעושים סרט ראשון, והחוויה הזאת, לטוב ולרע היא חוויה שמעמתת אותך באופן הכי חריף עם כל היתרונות והחסרונות שלך, גם כבימאית וגם כבן אדם. עשיית הסרט הקפות לא שינתה אותי כבימאית, היא הפכה אותי לבימאית.

==

לצד חזרתה אל סרטה הראשון, לי גילת מציגה כעת בקולנוע את סרטה החדש "בנות כמונו", שיצרה יחד עם בת אל מוסרי ומבוסס על סיפור אמיתי. הסרט עוקב אחר שחר, נערה בת שבע עשרה משכונת מצוקה בבת ים, שלומדת במסגרת לנערות במצבי סיכון הנקראת בית גילה. כאשר פרי, מורה חיילת בת תשע עשרה, מגיעה למקום, נרקמת ביניהן מערכת יחסים עדינה שמתרחבת לחברות נפש ואז להתאהבות שמטלטלת את חייהן ומובילה אותן אל גבולות הרגש, הזהות וההישרדות.

בנות כמונו הוא סרט חד ובלתי מתפשר, שמציג באומץ מציאות חברתית ונפשית מורכבת בלי לייפות ובלי להתנצל. גילת בוחרת לחשוף את האמת החשופה של הדמויות שלה, הכאב, הכוח, ההתמכרות לקרבה, וכך מצליחה לייצר חוויה קולנועית עוצמתית וישירה.