"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: שחר רוזן על 'לצערי אני אוהבת אותך'

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

קומדיה שחורה על חמש דמויות משלוש עלילות מצטלבות בשכונת התקווה, מקום שבו נולדים בצד ה”לא נכון” של תל אביב, אבל ממשיכים לחלום בכל זאת.

שלושה סיפורים שזורים זה בזה, על חתונה, הריון ומוות, מציגים פסיפס אנושי מלא הומור, כאב ואהבה.

הוא נולד כפרוייקט סיום של מחזור 2007 בסטודיו של יורם לווינשטין שממוקם בשכונה.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

הגירסה הראשונה תוך חצי שנה ואח״כ עוד כ 5 שנים לעוד 26 גירסאות.

צילום: רפי דלויה

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

הגשות לקרנות. מענק פיתוח. עריכת תסריט עם שבי גביזון. מציאת מפיקה שויתרה על הפרוייקט ואז עוד מפיק שלא הצליח לגייס כסף לצילומים ואז עוד אחד ועוד אחד עד שאורן רוגובין התגייס והרים הפקה עם צוות מעולה.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

התסריט פותח עם השחקנים. כל הזמן היינו מאלתרים סצינות על סמך שלד תסריטאי והאימפרוביזציות שימשו את דודו בוסי ואותי בכתיבת הדיאלוגים. הדמויות מראש נכתבו לשחקני האנסאמבל אז לא ראיתי אותם מקימים לתחייה את הדמויות אלא איך הם מביעים את עצמם ונחשפים דרך הדמויות במקום להתחבא מאחורי הדמויות.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

כמו שקובריק אמר: זה ניסיון לכתוב רומן מופת כשאתה נוהג במכונית במגרש ״המכוניות המתנגשות״ בלונה פארק.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

היה תענוג. השחקנים היו ורסטיליים ובכל טייק נתנו פרשנות קצת אחרת. זה הכייף בלעבוד עם שחקנים מקצועיים, מחוייבים ואמיצים ריגשית. וכשיש לך עורכת כמו עינת גלזר אתה יודע שאתה בידיים הכי טובות מבחינת הוצאת הפרפורמנס הכי טוב בחדר העריכה.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

ההקרנה הראשונה הייתה בפסטיבל טאלין שהוא אחד הפסטיבלים הכי חשובים (זכינו בפרס התסריט). היה חשש גדול שהסרט וההומור לוקאלים מידי. היה מפתיע לראות כמה הם התחברו לסיפור וצחקו ברגעים הקומיים. אנושיות היא דבר אונברסלי.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

שמישהו התלונן על זה שרוב הסרט הוא קלוזאפים. אבל אני אוהב מאוד את השחקנים ואת הפורטרטים שלהם כשהם מדוייקים. הכוח של הקולנוע עבורי הוא הקלוזאפ והדיאלוג הפנימי של הדמויות שיוצר ביניהן וגם בינן לבין הקבל תקשורת לא מילולית.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

שתאונות ומשברים יכולים להיות הדבר שמכריח אותנו להגדיר לעצמנו מחדש מה הערכים, הדברים והאנשים שחשובים לנו בחיים. זה מהות המוטיב של ״הברווזים״ שיש בסרט.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

גרם לי לרצות לעבוד יותר מהר ולמצוא דרך איך לעקוף את לוחות הזמנים שמוכתבים בגלל הצורך במימון ציבורי.