הרב אליהו: "כבר היום ניתן להקים מזבח בהר הבית"

ארניל

הגיע הזמן שתבין שטקס ניסוך המים אינו שונה מעבודה זרה. גם הקרבת הקרבנות היתה עבודה זרה. אם בית המקדש לא היה חרב אז היה מגיע אלינו עם עבודה זרה של הקרבנות, בשעה...

הגיע הזמן שתבין שטקס ניסוך המים אינו שונה מעבודה זרה. גם הקרבת הקרבנות היתה עבודה זרה. אם בית המקדש לא היה חרב אז היה מגיע אלינו עם עבודה זרה של הקרבנות, בשעה שכל העמים כבר השתחררו מזה. וטוב שחרב, כבר אז היו נביאים שאמרו שהוא לא הוכיח עצמו. מחוץ לבית המקדש היו המון מזבחות פרטיים עם קרבנות של ע"ז.

כדאי מאד שתתחיל לגדול ולפקוח עיניים ולהבין שהעולם לא שחור ולבן. הסיפור עם עזרא שיינברג הוא לא הסיפור הראשון ביהדות. שבתאי צבי הוא דוגמה ידועה, כאשר רבים מחכמי ישראל נהו...

כדאי מאד שתתחיל לגדול ולפקוח עיניים ולהבין שהעולם לא שחור ולבן. הסיפור עם עזרא שיינברג הוא לא הסיפור הראשון ביהדות. שבתאי צבי הוא דוגמה ידועה, כאשר רבים מחכמי ישראל נהו אחריו. שמא תאמר שגם על מרן הרב מרדכי אליהו תלונותיך? שהוא הרי טיפח את האיש. ובכן של נעליך! כתלמיד מהישיבה, אני יכול לספר לך שהאיש הזה היה מגיע מוקדם עוד קודם הנץ ולומד תורה. מתפלל כותיקין. מקפיד על שיעורי תורה ברמה בלתי נתפסת, כך קרה, שכאשר הוא חיתן את בנו - הוא לא ויתר על השיעור. וזה מעט מן המעט ממה שראו עיננו. וזאת כמובן מלבד הכוחות הרוחניים שהיו לו, שנתפרשו ככוחות דקדושה. ומה לך כי תלין על הרב שמואל אליהו כאשר רוב ככל רבני הדור כיבדוהו והעריצוהו? תוכל לראות גם בהסכמות לספריו. איך בדיוק רצית שיעלו על התועבות שהוא עשה?! תפסיק להכפיש ותתחיל ללמוד קצת הלכות לשה"ר. ותתפלל שתהיה לך מחילה על שביזית ת"ח גדול.

עזרא שיינברג

* אם בצבא היה מ"פ אונס עשרות חיילות, היו מעיפים את המג"ד לכל הרוחות, איך לא ראית?! איך טיפחת וקידמת אותו?! כנ"ל במיפעל אזרחי, לוקחים אחריות! רק כאן היתה בריחה. *...

* אם בצבא היה מ"פ אונס עשרות חיילות, היו מעיפים את המג"ד לכל הרוחות, איך לא ראית?! איך טיפחת וקידמת אותו?! כנ"ל במיפעל אזרחי, לוקחים אחריות! רק כאן היתה בריחה. * זה שכב' הרב לא חיפה, אלא חשף? באמת תודה רבה! כל ילד היה עושה דבר כזה. * הטיוח והחיפוי שלך, וההערצה העיוורת, מכינים את הפשע הבא, שאשתך לא תהיה שם.

בני

אתה איש חצוף! הרי איננו נביאים! וזה המבחן הגדול, גם כאשר אתה בטוח בצדיקותו של אדם שיושב ולומד תורה, מגיע לביהמ"ד בארבע לפנות בוקר ומתפלל כותיקין.. אך מתבבר כרשע...

אתה איש חצוף! הרי איננו נביאים! וזה המבחן הגדול, גם כאשר אתה בטוח בצדיקותו של אדם שיושב ולומד תורה, מגיע לביהמ"ד בארבע לפנות בוקר ומתפלל כותיקין.. אך מתבבר כרשע עליך להוקיע אותו. והרב אלינו עבר את המבחן בהצלחה מרובה. אז מי אתה שתלכלך עליו? חצוף!!

עזרא שיינברג

לפני שכבוד הרב מקים מזבח בהר הבית, אנא ימסור הסבר איך גדל גידול פרא כזה מתחת לאפו

שלמה

האם הרמב“ם עלה להר הבית? ישנם שוגים ומטעים, הרוצים להיתלות במספר איגרות של הרמב“ם, שבהם לכאורה מספר הרב שנכנס להר הבית והתפלל שם, ולהסיק מכך שהרמב“ם בעצמו נכנס למקום המקדש. בחוברת בית ה‘ נלך...

האם הרמב“ם עלה להר הבית? ישנם שוגים ומטעים, הרוצים להיתלות במספר איגרות של הרמב“ם, שבהם לכאורה מספר הרב שנכנס להר הבית והתפלל שם, ולהסיק מכך שהרמב“ם בעצמו נכנס למקום המקדש. בחוברת בית ה‘ נלך להרב ישראל אריאל (בהוצאת מכון המקדש), הביא את לשון האגרות וניתח אותם בצורה כזו שאינה משתמעת לשתי פנים, דהיינו, שמהם ניתן ללמוד רק דבר אחד והוא, שהרמב“ם הגיע לי-ם, עלה להר הבית והתפלל שם. לפני שאנתח את הדברים ובס“ד אפריכם, או לפחות אטיל בהם ספק גדול, בואו ונקראם. האיגרת מובאת במספר מקומות עם שינויי גרסה קטנים. בספר חרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ג‘) בשל“ה הקדוש (מסכת יומא פרק נר מצוה), בסוף ספר חידושי הרמב“ם לר“ה (דף כ“ה ע“א), ושם באיגרת, מובא תיאור של הרמב“ם על תלאותיו ונדודיו שלו ושל משפחתו בדרכו ממרוקו לישראל, וכן עלייתו לי-ם ולחברון, וז“ל: ”...וכן מצאתי בסוף שיטה אחת שהעתיקה הנעלה רבי שמואל בר אברהם שקייל ז“ל בעכו, מכתיבת יד הרב רבינו משה מאור הגולה, כך היה כתוב שם, וגם זה מצאתי בסוף הספר מכתיבת הרב ומלשונו.... וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשון, שנת ששה ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה‘, ו‘ ימים לירח מרחשון... וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל . בנחמתה מהרה, אמן“ 17,16 16 החיד“א בספרו שם הגדולים (מערכת גדולים אות מ‘, ק“נ, ערך הרמב“ם) מאשר שראה את כתב היד של פירוש הרמב“ם, אך הוא לא התייחס לפרשנות המילולית, וז“ל: ”אנכי תולעת בא לידי פי‘ ראש השנה כ“י להרמב“ם, ומ“ש בס‘ חרדים במצות תשובה פ“ד שמצא בסוף שיטה אחת לרבינו משה מאור הגולה וכו‘ הוא הרמב“ם. כי כל אותו הלשון שכתוב בספר החרדים, כתוב שם בסוף שיטת ראש השנה להרמב“ם הנזכר. רק שיש טעות בספר החרדים במספר השנים, ובשיטה הנז‘ כתוב שנת ארבעה אלפים ותשע מאות וחמשה ועשרים“. 17 הרב אריאל אף הביא את תשובת הרב א.י. וולדנברג בספרו ציץ אליעזר (חלק י‘, עמ‘ כ“א) שהרב הגיע למסקנה ”שהאיגרת בוודאי יצאה מיד הרמב“ם, וברור, אפוא, שנכנס הרמב“ם להר הבית עד מקום שהורשה להיכנס עפ“י הדין, וכפי שפירט ובירר המקומות המותרים, וכפי שידע על כך בדיוק כיד חכמתו הגדולה“. אכן הרב כתב כן, רק שהכותב שהביא את הציץ אליעזר כראיה ”שכח“ לציין את המשך דברי הרב שם, שאסר לחלוטין כל עלייה להר הבית, וז“ל הרב ציץ אליעזר (שם אות נ“ג): ”אחרי שפרשנו כשמלה דעות כל גדולי הפוסקים מראשוני הראשונים עד אחרוני האחרונים, שהיא לאסור באיסור חמור הכניסה בזה“ז במקום המקדש, דעת לנבון נקל שאין בזה“ז בהחלט לשום מי שהוא, ולו יהא כגובה ארזים גבהו, לבוא להקל ראש לחלוק על אבירי הפוסקים שדבר בהלכה לא נעלם מנגד עיניהם הבהירות, וכידוע, לבוא לשנות הלכה קבועה ומקובלת צריך תנאי ראשון שהמשנים יהיו גדולים מקודמיהם בחכמה ובמנין, דבר שנעלם מאופק דורנו“. 89 ב) אגרת נוספת שממנה מנסים להוכיח שהרמב“ם עלה להר הבית היא, האיגרת ששלח הרמב“ם לדיין רבי יפת מעכו. באיגרת זו לרבנא מרנא יפת בר מרנא ואבנא אליהו הדיין, המובאת בקובץ תשובות הרמב“ם ואגרותיו, קובל הרמב“ם עליו, למה לא יצר קשר ולא ניחם אותו על פטירת אביו. כמו כן, מספר הרמב“ם על הצרות הנוספות שעברו עליו, כגון פטירת אחיו רבי דוד בים של הודו ועוד צרות, וכבדרך אגב מוסיף הרמב“ם ואומר, וז“ל: ”ולולא התורה שהיא שעשועי, ודברי החכמות שאשכח בהם יגוני אז אבדתי בעניי. ואני בכל זה איני קובל לא על חכם ולא על תלמיד, ולא על רע ומיודע, וראוי לקבול עליך יותר מכולם, שאני, והוא, ואבא מארי ז“ל ארבעתנו הלכנו בבית ה‘ ברגש, ולא שאלת ולא דרשת, ומן הדין היה שלא אשיבך על כתב זה שהגיע עתה בעבור ההרשאה“. (כאן לא מוזכרת היציאה מעכו לירושלים בכלל, אלא סתם משפט ערטילאי שאין ממנו שום ודאות שמדובר על בית המקדש בירושלים, או שעלו אליו). ג) באגרת תימן כותב הרמב“ם, וז“ל: ”וכאשר יצאנו מארץ המערב, לחזות בנועם ה‘ ולבקר מקום קודשו“. משלשה מקורות אלו, בנה הרב אריאל את אחת מטענותיו ”החזקות“, להוכיח שמותר ואף מצוה לעלות להר הבית, והראיה היא שהרמב“ם עצמו אכן עלה להר הבית והתפלל שם. וכעת, אעבור על טענותיו אחת לאחת. א) לאחר שהרב אריאל הביא את דברי הרמב“ם שכתב שביקר ”בבית הגדול והקדוש“, ושלדעתו התכוין הרב לבית המקדש, חיזק שם הרב את טענתו בראיות נוספות המוכיחות שהכוונה לבית המקדש, וז“ל (שם עמ‘ נ“ב),: ”המושג ”הבית הגדול והקדוש“ שבדברי הרמב“ם הוא מושג שא“א לטעות בו. מקור המושג בדברי חז“ל בגמרא (ברכות מ“ח, ב‘). כך גם ניסחו חכמים את תפילת מוסף בחגים: ”ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך, לעשות חובותינו בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו וכו‘, ברור אפוא, שכאשר הרמב“ם הזכיר את הביטוי הזה התכוין לבית המקדש“. אך לענ“ד אין שום הוכחה מכאן שמדובר על בית המקדש, אלא כנראה זה היה בית כנסת בסמיכות להר הבית. צריך להבין את ההתפעלות הגדולה של הרמב“ם מהגעתו לי-ם, שזו לו פעם ראשונה להיותו בי-ם עיר מקדשנו ותפארתנו ולכן גדלה התפעלותו, גם בלי לעלות להר הבית. היום בימינו להיות בי-ם, בארץ ישראל זה לא משהו שמרגש אותנו מספיק, אך לבוא מחו“ל לי-ם בזמן הגלות הנוראית 90 (כאלף ומאה שנים אחרי החורבן), עצם ההגעה לא“י וכל שכן לי-ם, ויותר מזה סמוך לבית המקדש, זו התגשמות הכל. בשו“ת מהרי“ק (סימן ה‘) לרבי יוסף בן שלמה קולון (נולד בצרפת בשנת ה“א ק“פ ( 1420 ) תלמידו היה ר‘ עובדיה מברטנורה, המהרי“ק נפטר בשנת ה“א ר“מ ( 1480 ). הספר חידושי ופירושי המהרי“ק כולל חידושים על התורה, הרמב“ם והסמ“ג) דן הרב על חורבן בית כנסת בירושלים שהוחרב ע“י גויים, ונאלצו לעשות מגבית לצורך בנייתו מחדש. וז“ל: ”ויהי כהיום אשר קרה מקרה, כי בעוה“ר ידו פרש צר על בית הכנסת שבירושלים עיר הקודש, ונתץ הבית הגדול והקדוש, ועל זה הוצרכו ק“ק שבירושלים תוב“ב להוציא מעות רבות כדי להשתדל לבנות הנהרסות ע“י מלך מצרים יר“ה, וגם בהוצאת הבנין ועניינים אחרים וכו‘, ובבואם הגזברים הנז‘ הממונים על המעות הנז‘, המה הגזברים הנז‘, נשא לבם אותם לקרבו אל המלאכה מלאכת הקודש, לסייע בבנין בית הכנסת שבירושלם תוב“ב“. הרב בתשובתו מכנה את ביהכ“נ בירושלים ”הבית הגדול והקדוש“ שאלו בדיוק המילים שהשתמש בהם הרמב“ם כשהגיע לי-ם. הדגשתי לעיל בכוונה את תקופת חייו של המהרי“ק שהוא חי מאתיים שנה אחרי הרמב“ם, דבר המעיד שזו הלשון שכינו אז את בית הכנסת בירושלים. ייתכן מאוד, שזו הייתה כוונת דבריו של הרמב“ם באומרו שהתפלל בבית הגדול והקדוש. וכן כתב בשו“ת מנחת יצחק (חלק ה‘ סימן א‘ אות ט“ז): ”דנראה מגוף התשובה, דסובב על ביהכ“נ שבירושלים, אבל בהר הבית מאן דכר שמיה, וזה בלבד מה שהיה בירושלים, מקום מוכן לעלות תפילה השמימה, (ועיין בזה בתשו‘ חת“ס חיו“ד סי‘ רל“ג ורל“ד), סגי להיות נקרא הבית הגדול והקדוש, אבל לא שהיה בהר הבית, ואם ניתן לנו לשער, נאמר דזה הבית הגדול והקדוש שהתפלל בו הרמב“ם, עמד עד זמן המהרי“ק, שהי‘ הרבה פחות מב‘ מאות שנה ביניהם, ורק אז נחרב ע“י צר הצורר כנ“ל“. וכן כתב בספר הר הקודש להרב משה שפירא (פרק ג‘ סעיף י“ב): ”לכן נראה כי הרמב“ם לא נכנס אפילו בהר הבית, ומה שכתב ”ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו“, הכוונה אל ביהכ“נ שבירושלים, ומחמת חשיבות י-ם קורא לביהכ“נ שבו ”הבית הגדול והקדוש“, וכדאיתא במדרש שוחר טוב (מ“ז, צ“א), וברמב“ן על התורה (בראשית כ“ח, י“ז), רבינו בחיי (בראשית כ“ח, י“ז), וכפתור ופרח (פ“ו ד“ה המקום) בשם פרקי דרבי אליעזר (פל“ה), ”אין זה כי אם בית אלוקים“, מכאן אתה למד, שכל המתפלל בי-ם כאילו מתפלל לפני הקב“ה ולפני כסא כבודו, ששער השמים הוא שם“, וע“ע בביאורי הרד“ל (פדר“א שם), וא“כ אין כל פלא מה שכינה לביהכ“נ שבירושלים ”הבית הגדול והקדוש“. 91 וכן בספר לשד השמן מביא בשם הרימ“ט שפירש שכוונת הרמב“ם היא על עיר קדשנו ירושלים ת“ו, שבזמן שאין ביהמ“ק קיים מכנה את ירושלים שקדושתה לא בטלה, בשם הבית הגדול והקדוש ע“ש. ובשו“ת ציץ אליעזר (חלק י‘ סימן א‘) הביא סיוע לכך מרש“י, וז“ל: ”ובאופן מופשט הייתי מביא סיוע לזה מדברי רש“י (בזבחים ד‘ ק“ז ע“ב) ד“ה וקידשה לעתיד לבא, שכותב בלשון ”והויא לה ירושלים בית הבחירה“ ע“ש, הרי שגם רש“י מכנה את ירושלים בשם בית הבחירה, וא“כ מכש“כ שיש מקום לומר שהרמב“ם כינה את ירושלים בדומה לזה בשם הבית הגדול והקדוש, דהרי איהו ס“ל באמת (בפיהמ“ש פ“ד דר“ה ופ“ג דסוכה ועוד) דמקדש תקרא ירושלים כולה. ובפי“ב מנגעים מ“ד מכנה אותה גם בשם בית תפלה כיעו“ש, ואכמ“ל בהבנת דברי רש“י כפי שיטתו“, עכ“ל. וכעת, לענ“ד זכיתי בס“ד למצוא את המקור לדברי הרמב“ם, והוא במשנה במסכת ראש השנה (פרק ד‘ משנה א‘): ”יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה“ וכו‘. והרמב“ם (שם) פירש: ”כבר ביארנו לך כמה פעמים, כי מקדש נקראת ירושלם כולה, ומדינה, שאר ארץ ישראל“. וכן הסכים עמו רבי עובדיה מברטנורא, וכן פירש שם התפארת ישראל - יכין (אות א‘): ”במקדש - ר“ל במקום המקדש, דהיינו בכל ירושלים“. וכעת ראיתי גם בספר מקומות הקדושים (עמ‘ ק“ג) שמביא ראייה לחזק את דברי הרמב“ם שהמקדש זה ירושלים, ממה שאנו אומרים בתפילה: ”והביאנו לציון עירך ברינה, ולירושלים עיר מקדשך“. כעין הדברים דלעיל, גם הגרא“י קוק בשו“ת אורח משפט (אורח חיים סימן ל“ה) כתב שבתי הכנסיות צריכים להתקרב ולהיות כהבית הגדול והקדוש, שזה המקדש, וז“ל: ”ובוודאי חייבים אנחנו להתקרב בכל מה שאפשר לנו, ובכל מה שמותר לנו, במקדשי - מעט הללו, מעונות השכינה שלנו בתי - כנסיותינו, לתכונת הקדושה של הבית הגדול והקדוש, שיבנה במהרה בימינו“. ב) הרמב“ם כתב ”ונכנסתי לבית הגדול והקדוש“, ושאלתי, וכי לאיזה בית נכנס? הרי מוסכם על כולם שבמידה והרמב“ם עלה להר הבית, שהוא עמד בהר הבית במקום פתוח ולא סגור, כי הרי אין בית מקדש. והאם אפשר או שייך לומר שהוא נכנס למסגד של הישמעאלים, וקרא אותו בית גדול וקדוש ח“ו? ג) לו הרב היה עולה להר הבית, היה עליו לומר ”ועלינו להר הבית, להיכן שמותר לעלות“, או ”התפללנו מול שריד קודשנו“, ולא כפי שכתב ”ונכנסתי“. 92 רבי יוסף ידיד הלוי בשו“ת ימי יוסף בתרא, בקונט‘ כבוד הלבנון (עמוד קצ“א והלאה) כתב: ( ”ודע כי מה שסמך המתיר (כוונתו לר‘ יהודה בראוור, מחבר ספר שער דלתי הלבנון שהודפס בשנת תרפ“ח – 1928 על דברי הרמב“ם באגרתו, שעלה לירושלים ונכנס לבית הגדול והקדוש והתפלל בו. הנה ברור מאוד שהרמב“ם לא יעשה דבריו פלסתר להיכנס בטומאה בבית המקדש, היפך מה שפסק (בפרק ו‘ מהל‘ בית הבחירה), ובוודאי שלא נתכוון לבית המקדש עצמו“. ד) בספר תולדות הישוב היהודי בא“י (פרק שביעי עמ‘ 285 ) מאת פרופ‘ הרב שמואל קליין, העלה מספר תמיהות על דברי הרמב“ם הללו, ומסקנתו שקטע זה הוא מזוייף ולא נכתב ע“י הרמב“ם, וז“ל: ”יש בקטע זה כמה דברים מוזרים שכבר העירו אחרים עליהם, והמפליא ביותר מה שהוא אומר ”ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו“, שפירושו לפי פשוטם של הדברים: שנכנס להר הבית למקום המקדש, דבר שסותר את שיטת הרמב“ם בנוגע לאסור הכניסה למקום בית המקדש. והרי הדברים שבקטע הנ“ל מחזקים ממש את ידי מתנגדי הראב“ד בעל ההשגות. חכמי ישראל קבלו בכל מקום את דעת הרמב“ם ואף בצרפת ארץ הראב“ד, הסכימו לפסק הרמב“ם. מזה יוצא ברור שאין לדברים אלה בנוגע לביקורו במקום המקדש שום ערך היסטורי, אלא יש לחשוב שלפנינו משפט מזויף של אחד ממתנגדי הרמב“ם שרצה ”להוכיח“ כביכול, שהרמב“ם סתר את דברי עצמו“. וכן ראיתי בקונטרס המפרש השלם (ספר היובל לגינצבורג, החלק העברי ניו יורק עמ‘ של“ח) שר‘ אהרן פרימאן, מגדולי הביביליוגראפים בזמן האחרון, שכתב שהפירוש המובא בר“ה ומייחסים אותו לרמב“ם ”מיוחס לו בטעות“. וכעת ראיתי בספר אוהל יששכר להרב יששכר דב גולדשטיין (סימן פ“ו עמ‘ קל“ו) שגם הוא פקפק על אמיתות כל האגרת, וז“ל: ”אך כבר זמן רב כתבתי לאחד ששאל אותי אודות מכתב זה, שכל תוכן המכתב מפוקפק בעיניי, כי כפי שנדפס בחרדים קרה דבר זה שנת חמישה ועשרים, וידוע דהרמב“ם נפטר שנת תתקס“ה, והרמב“ן לא עלה לא“י עד שנת כ“ז לאלף הששי, וא“כ בעל המכתב אינו לא הרמב“ם ולא הרמב“ן, אלא שראיתי עתה נדפס מכתב זה במקום א‘ ושם נכתב ”שנת תתקכ“ה“, אלא שחושש אני שזה תיקון מאוחר שהרי בספר חרדים לא נדפס כן“ וכו‘. לו הייתה לנו ראיה ברורה שאמנם הרמב“ם כתב דברים אלו, היינו נאלצים לומר שמעיקרא כשהיה בא“י ואח“כ כשכתב זאת סבר כאותם המתירים להיכנס בזמן הזה למקום המקדש למרות שהכל שרויים בזה“ז בטומאת מת, ולאחר מכן כשכתב את חיבורו הגדול חזר בו מדעתו הראשונה. אכן אין כל בטחון כי אמנם אותו סיפור מסע הוא באמת של הרמב“ם, ועכ“פ ודאי שדבריו בחיבורו הגדול הם 93 המכריעים לעניין קביעת עמדתו בהלכה זו“. ה) בשו“ת ציץ אליעזר (ח“י סי‘ א‘ אות נ“ז) הוכיח מהתאריך שהיה רשום בראש האגרת ד‘ אלפים תתקכ“ה ליצירה, שיוצא שהיה אז הרמב“ם בן עשרים ושבע שנים, והיינו לפי דעת הרב י. קאפח בהקדמתו לס‘ מורה נבוכים שבהוצאתו, ולפי המבואר בשם הגדולים (ערך הרמב“ם) נולד הרמב“ם בשנת ד‘ אלפים תתצ“ג, וא“כ היה הרמב“ם באותו זמן בן שלשים ושתים, ועכ“פ לנידון דידן אין בזה נפקא מינה, והיינו שהביקור בא“י היה לפני שחיבר את ספרו משנה תורה, וכן לפני שגמר את פירושו למשנה“. ולאור דברים אלו, המשמעות היא שייתכן שהרמב“ם לפני שהשלים את חיבוריו סבר שמותר לעלות, אך בבגרותו פסק בסכינא חריפא שאסור לעלות. לאור כל הדברים הללו, לענ“ד אין שום ראיה לכך שהרמב“ם עלה להר הבית, ורק איש שוגה ופתי יעלה על דעתו להבין או להאמין כך, כי רבנו הגדול ז“ל לא היה עושה את דבריו פלסתר, וכפי שהבאנו שפסק לנו מפורש את פסקו בזה לאיסור גם בזה“ז. אך גם אם נקבל פירוש מוטעה זה שהרב נכנס להר הבית, הרי ברור איפוא שנכנס רק עד מקום שהורשה להיכנס ע“פ הדין, וכפי שבירר ופירט המקומות המותרים כפי המצב האישי (בפ“ז מה‘ בהב“ח ובפ“ג מה‘ ביאת מקדש), וכפי שידע על כך בדיוק כיד חכמתו הגדולה. אבל אנו לא נדע עד מה. וכדאי להזכיר ולהדגיש, כי אצל הרמב“ם מתוך קדושת הנהגתו לא היתה גם מגבלה של בעל קרי, וכפי שמעיד בשמו רבינו יונה (על הרי“ף פ“ג דברכות) שהשיב לראשי ישיבות שבבבל, ”שמימיו לא ביטל טבילת בעל קרי אפילו שעה אחת“, עכ“ל. אומנם בחוברת ’בית ה‘ נלך‘ של מכון המקדש בראשות הרב ישראל אריאל, ניסה הרב בכל דרך להכניס פיל בתוך חור של מחט (פילא דעיילא בקופא דמחטא, מסכת ברכות דף נ“ה:), להוכיח שהרמב“ם אכן עלה להר הבית, אך דרכו זו לא תצלח. אביא כעת משם מספר דוגמאות לכך, ואשיב עליהם. א . שם (בעמ‘ נ“ג): ”שנים רבות לאחר שנכנס להר הבית, כותב הרמב“ם איגרת לידידו הרב יפת בא“י, אשר ליוה אותו מעכו לי-ם ונכנס עמו לתפילה במקום המקדש וכו‘, הרמב“ם חוזר ומזכיר בערגה את רגעי עלייתו להר לתפילה“. ב . שם (עמ‘ נ“ג): על האגרת ששלח הרמב“ם לרב יפת וציין הרמב“ם באיגרת: ”שאני, והוא, ואבא מארי, ואתה, ארבעתנו הלכנו בבית ה‘ ברגש“, כותב על כך הרב אריאל: ”הרמב“ם מציין את ההתרגשות שהייתה לו בתפילתו בהר“. 94 ג . שם (עמ‘ נ“ג): ”וחוזר ומזכיר לו את הרגעים שקיימו יחד מצות עשה של מורא מקדש, בעלותם לירושלים והליכתם בהתרגשות בבית ה‘“. ד . הרמב“ם אמר: ”וכאשר יצאנו מארץ המערב, לחזות בנועם ה‘ ולבקר מקום קדשו“, כותב הרב אריאל: ”כלומר, ביציאתו מצפון אפריקה – זה היה היעד: לבקר במקום המקדש“. למעשה כבר עניתי לכל טענות הרב אריאל כבר לעיל והיה אפשר להסתפק בהם, אך אוסיף כעת עוד מספר דברים. הרב אריאל החליט חד משמעית שהכוונה לבית המקדש, אך לידיעת הרב ”מקום קדשו“ חוזר גם על ארץ ישראל או ירושלים, כמובא בעזרא (פרק ט‘, ח‘): ”וְעַתָּה, כִּמְעַט רֶגַע, הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת ה‘ אֱלֹהֵינוּ לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה, וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקֹום קָדְשׁוֹ“. רש“י פירש (שם) – ”ולתת לנו יתד - לקבוע אותנו בארץ ישראל“, והמצודת דוד פירש– ”יתד וגו‘ - קבועות בירושלים כיתד הקבוע“, וזה בהמשך למה שהוכחתי לעיל (פירוש המשנה למסכת ר“ה פ“ד מ“א) שהרמב“ם סובר: ”מקדש נקראת ירושלים“. בהמשך (שם עמ‘ נ“ד) הוסיף עוד: ”מיד עם בואו ובו ביום נכנס הרמב“ם לחצרות המקדש, לבית הגדול והקדוש – כלשונו – ועמד שם בתפילה“. ובהמשך (שם) הוסיף: ”העובדה שהרמב“ם ומלויו נכנסו בו ביום להר הבית, מלמדת, שסמכו על ההיגיון הישר ועל המסורת המקובלת, וכך נכנסו להר הבית“. בושה וחרפה! הרמב“ם, גדול העולם, גדול הפוסקים, עליו אומרים: ”ממשה עד משה לא קם כמשה“, באיסור דאורייתא, בעונש כרת הוא סמך על ”ההיגיון הישר“ להיכנס להר הבית בו ביום. מניין ידע הרמב“ם את מקום המקדש, הרי לא הייתה להם קבלה על מקום המקדש כפי שנראה לקמן, שמאות שנים לפני כבר פסקה העלייה, אז איך נכנס בו ביום, בלי מדידות בלי כלום, סתם ככה הרמב“ם יכנס? האם זו לא פגיעה בכבוד וקדושת הרמב“ם? החבר‘ה האלה שעולים להר הבית, בקוראי את טיעוניהם אני מבין שהם אלה שסומכים על ”ההיגיון הישר“ שלהם, ועולים להר הבית למרות כל דברי גדולי העולם שפסקו ופוסקים נגד, למרות האיסור החמור מדאורייתא, למרות עונש הכרת. ובאשר לדבריו ”ועל המסורת המקובלת“, ראה לקמן את הפרק הבא, שהוכחתי שהמסורת באותה תקופה מעידה חד משמעית שהפסיקו לעלות להר הבית כמאתיים עד שלש מאות שנה קודם לכן, והתפללו בעיקר בהר הזיתים או סביב 95 לכותל המזרחי או המערבי. וכן, שהצלבנים השתלטו על י-ם ואסרו כניסה לי-ם וכל שכן להר הבית, אז כיצד עלה הרמב“ם להר הבית? 96 מסורת של למעלה מאלף שנים שיהודים לא עלו להר הבית להלן, עדויות של רבנים ותיירים שחיו או ביקרו בא“י, והעידו שלמעשה מסוף תקופת הגאונים ואילך (למעלה מאלף ומאה שנים) יהודים לא עלו לתפילה להר הבית, והם התפללו על הר הזיתים או הכותל המזרחי או המערבי. דבר זה נמשך למעלה מאלף שנה לפחות, עד ימינו אנו. עדויות אלו בכוחם לחזק את טענתנו שלא ייתכן לומר שהרמב“ם עלה להר הבית, וכ“ש שלא נכנס למקום המקדש. בן מאיר, ראש ישיבת ארץ ישראל (בשנת ד‘תרפ“א, 921 לספה“נ, היה בר פלוגתיה של רס“ג בדבר קביעת מולד ר“ה), שולח במכתבו לידידו בבגדד ברכות ושלום מהארץ הקדושה, ומוסיף: ”תפילתנו עליכם תדירה, ועל זקני יקר שלכם בהר הזיתים מול היכל ה‘ מקום הדום רגלי אלוקינו, ועל שערי מקדש ה‘, בקיבוץ כל ישראל לחוג חג ה‘ חג הסוכות“. (מובא בתזכיר על הכותל המערבי עמ‘ 20 ). מכתב זה מעיד שלפני למעלה מאלף ומאה שנים (למעלה ממאתיים וחמישים שנה לפני בא הרמב“ם לי-ם) התפללו מחוץ להר הבית על יד השערים, ובהר הזיתים. 1050 ) כתב סדר מלא של התפלה שלמה בן יהודה, ראש ישיבת ירושלם (ד‘תשע“ח – ד‘תת“י, -1025 של היהודים באותו זמן על יד הכותל, ואומר שהם סובבים את שערי המקדש (שכולל בלי ספק גם כותל המערבי) ומתפללים על ידם בקול רם, בקדוש וברוך, ובימי החגים הם עולים אל .( הר הזיתים“. (מובא בתזכיר על הכותל המערבי עמ‘ 20 בספר חסידים (סימן תר“ל הוצאת מקיצי נרדמים) מספר על עלייתו לרגל של רב האי גאון (נפטר ד‘תשצ“ח, 1038 לסה“נ) יחד עם הרב אביתר כהן צדק, והם הקיפו רק את הר הזיתים ולא עלו להר הבית, וז“ל: ”רב האיי ורב אביתר כהן צדק היו בירושלים וכו‘, ורב האיי היה עולה בכל שנה לירושלים מבבל, והיה שם בחג הסוכות, כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבא ז‘ פעמים וכו‘, אמר לו הרוצח לרב האיי, למה היית הולך לבד כשהייתם מקיפים את הר הזיתים? ואמר לו רב האיי: מפני שאני עולה בכל שנה מבבל להקיף הר הזיתים בסוכות“ וכו‘. אם איתא שמותר לעלות להר הבית וידועים להם הגבולות המותרים, מדוע לא עלו להר הבית ועשו שם את ההקפות, האם לא עדיף הר הבית על פני הר הזיתים? מכתב מרבני ירושלים משנת ד‘ תתמ“ז – 1087 לסה“נ (מובא בספר הכותל המערבי להרב בן ציון עמ‘ 42 ), וז“ל: ”בשם ה‘ לישראל בני הגולה, אל האחים אשר בארץ אויבים אנוחים וכו‘, ומודיעים לכם אנו הכיתה העלובה, אשר כאין חשובה, נוכח מקדש יושבת וחירופים 97 קושבת, הסובלים גאות גוי לא חסיד אשר נחלו בית מקדשנו ותפארתנו, על רוע מעללינו ורחקנו ממנו ובאו בו פריצים וחללוהו, שועריו זרים סביבותיו קברים וכו‘, ואין לנו נחמה כי אם בסובבנו על השערים להשתחוות ולבקש רחמים“. ”וזה תמיד בקשתנו כן במקדש מעט (בית כנסת), כן בהר הזיתים בהיקבץ אחינו בית ישראל אל ירושלים בחודש תשרי הוא ירח האיתנים, לרצות אבנים, לחונן עפרותיה, לסובב על השערים להשתטח בתפלה ובתחנונים“. ”...וקנו הר הזיתים אשר עמדה השכינה עליו וכו‘, הוא המקום אשר נתפלל בו בימי החגים מול היכל ה‘ ביום הושענא“ וכו‘, עכ“ל. – בספר מגילת המגלה (עמ‘ 99 ) לר‘ אברהם ב“ר חייא הנשיא (חי בין השנים ד‘תתכ“ה – ד‘תתצ“ה - 1065 1135 לסה“נ): ”ובתחילה, כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו. וכמו כן, היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב, והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים, ובמועדים ומתפללים בתוכו, ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין. ועל המנהג נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה (כנראה הצלבנים שכבשו את הארץ בשנת 1099 למנינם – 1187 למנינם), והסירה את מלכות ישמעאל מעליו. ומן העת ההיא חללו המקדש המעוז שעשו אותו בית תפילה להם, והעמידו פסלי טעותם בתוכו, והסירו התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפילה אשר היא כנגד התמידין, כי מיום שגברו אלו הרשעים על הבית לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה, ונתנו השקוץ משומם, שהעמידו שקוציהם בבית, והיו משמימים את העולם בתועבותיהם ובגלוליהם“. מדברי הראב“ח יוצא, שעד בא הצלבנים (כנראה הצלבנים, זו הערכה שלי לפי המתואר בדברי הראב“ח) היה היתר מהגויים לעלות להר הבית ולהתפלל שם, אך מבא הצלבנים ואילך הם אסרו כל עלייה להה“ב, ואף כניסה לי-ם, למעט בודדים שקיבלו תפקיד של צבעים. אך המעניין הוא, שלפי העדויות שהבאתי לעיל, כבר כמאתיים שנה קודם לכן הפסיקו לעלות להה“ב, והתפללו רק בהר הזיתים ומסביב לחומות. הטעם לכך, כנראה שכבר לא ידעו אז את הגבולות של המקומות האסורים, או שגדולי ישראל אסרו את העלייה בראותם שאנשים נכשלים בכניסה למקומות אסורים, או שנכנסים מחוסרי טהרה וכד‘, כי איני רואה שום סיבה מדוע לא עלו, בזמן שהראב“ח מעיד שהישמעאלים התירו להם לעלות. אומנם מדברי הראב“ח משתמע שכנראה שחלק מסויים מהעם כן עלו כי התירו להם, אך מבא הצלבנים העלייה פסקה לחלוטין. 98 תיאור זה של הראב“ח מחזק את העובדה שבוודאי הרמב“ם לא עלה להר הבית, כי האיסור לעלות להר הבית היה חמור, ואף הדרך והכניסה לי-ם הייתה קשה, וכפי שהרמב“ם עצמו התבטא שזו הייתה סכנת דרכים. בנוסף ההר היה מלא בפסלים של עבודה זרה, דבר שהקשה עוד יותר את העלייה. הראב“ד (הראשון) רבי אברהם בן דאוד הקדוש בסדר הקבלה (חיברו בשנת ד‘ תתקכ“א – 1161 לסה“נ), בן דורו של הרמב“ם, בדברו על הקראים בסוף ספרו כתב: ”ומעט מהם (מהקראים) היו בארץ הצבי, וכשהיו ישראל חוגגים את חג הסכות בהר הזיתים היו חונים מחנות מחנות, אוהבים אלו את אלו, ומברכים אלו את אלו, והמינים (הקראים) חונים נגדם כשני חשיפי עזים, והיו הרבנים מוציאין ספר תורה ומחרימין שמות המינין בפניהם, והם שותקים כמו כלבים אלמים לא יכלו לנבוח“. מדברי הראב“ד משמע שהיו כל החוגגים עושים סוכותיהם על ההר, גם הקראים, וחונים שם מחנות כל ימי החג. ר‘ בנימין מטודילה ( 1167 לסה“נ) הנוסע היהודי היותר מפורסם בימי הבינים, השאיר אחריו את המסמך החשוב הזה, המופיע בספר מסעות רבי בנימין (עמ‘ כ“ד): ”ארבעה שערים לירושלים, שער אברהם, שער דוד, שער ציון ושער גושפט הוא שער יהושפט. לפני בית המקדש שהיה בימי קדם. ושם טמפלו דומינו שהוא היה מקודם המקדש, בנה עליו עומר בן אל כטאב כיפה גדולה ויפה עד מאד, ואין מכניסים שם שום צורה, ולא שום תמונה, אלא שבאים להתפלל תפלתם. ולפני אותו מקום כותל מערבי, אחד מהכתלים שהיו במקדש בקדש הקדשים, וקוראין אותו שער הרחמים, ולשם באים כל היהודים להתפלל לפני הכותל בעזרה“. אתה הראת לדעת, עדות חד משמעית מבן דורו ממש של הרמב“ם (גם הרמב“ם הגיע כמעט באותו זמן לי-ם בסביבות גיל 32 , שנת 1170 לסה“נ), שמעיד שהיהודים התפללו מחוץ להר הבית מול הכותל וכנראה שלא הורשו להיכנס פנימה, וממילא גם לרמב“ם לא הייתה האפשרות לעלות להר הבית. 1184 לסה“נ) וכה תיאר: ”ובירושלים – רבי פתחיה מרגנשבורג בא לי-ם (בין השנים ד‘ תתקמ“ה – 1179 יש שער וקורין לו שער רחמים, ואותו שער ממולא אבנים וסיד ואין שום יהודי רשאי לבוא שמה וכו‘, ומתפללין שם“. בהמעמר (עמ‘ 28 ) בעריכת ר‘ אברהם משה לונץ מובא תיאור מסעם של שניים מגדולי הראשונים בי-ם: ”ר‘ שמואל ב“ר שמשון בא לירושלים ביחד עם רבינו יהונתן הכהן 99 מלוניל (בשנת ד‘ תתקע“א - לסה“נ 1210 ), וכך מתאר ר‘ שמואל את כניסתם לירושלם: ”באנו אל ירושלים ממערבה של עיר וראינוה, וקרענו בגדינו כראוי לנו, ונתגלגלו רחמינו עלינו, ובכינו בכיה גדולה אני והכהן הגדול מלוניל, ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד, ונבא להשתטח עד לפני העזרה, ונפול על פנינו לפני שער שכנגדו מבחוץ מרוח לעין עיטם הוא בית הטבילה לכהנים, ושמה שער שכנגדו בכותל המערבי, ומיסוד ההיכל והוא כעין אולם גדול אחד אשר ביסוד ההיכל, ושם באים הכהנים במחילה עיטם, והמקום ההוא היה בית טבילה. והלכנו משם להר הזיתים מקום שריפת הפרה ושם התפללנו פעמים בעשרה, ועלינו על ההר, ויום שבת התפללנו בשעת המנחה שם במקום שהיו הערלים רגילים לבנות שם ע“ז, ולא נשא אותם המקום כי היה נופל כל מה שהיו בונים בכל שעה, והוא (ר“ל הר הזיתים) אחד מעשר מסעות שנסעה שכינה ממקומה, והישמעאלים מכבדים אותו המקום (ר“ל הר הבית) ואין בו רק היסוד בלבד, ומקום אשר היה שם הארון עדיין קיים“. גם מתיאור זה אנו רואים שיהודים לא התפללו בהר הבית אלא מחוצה לו, או בגלל שהגויים אסרו עליהם או בגלל האיסור ההלכתי, לפיכך לא ייתכן שהרמב“ם שביקר לפני כמה עשרות שנים דווקא הוא עלה להר הבית. בספר ירושלים (עמ‘ 15 ) לר‘ אברהם משה לונץ מביא את המכתב השני ששלח הרמב“ן מארץ ישראל לבנו (הרמב“ן עלה לישראל בשנת ה‘ כ“ז – 1267 לסה“נ, כמאה שנה אחרי הרמב“ם). מכתב זה נדפס בסוף ספר שער הגמול להרמב“ן, וז“ל הרמב“ן: ”והנה הציבו בהכ“נ (בהחצר שהחזיק) ושם יתפללו, כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ, לראות ביהמ“ק ולבכות עליו“...ואחרי חתימתו מוסיף: ”ותקרא לו לשלום בני ותלמידי ר‘ משה ב“ר שלמה אחי אמך, הנני מגיד לו כי עליתי על הר הזיתים המכוון כנגד הר הבית והסמוך לו, אין ביניהם זולתי עמק יהושפט, ושם, כנגד בית המקדש קראתי חרוזותיו בבכיה רבה, כאשר נבא“. הרב משולם ב“ר מנחם מוואלטורא ביקר בארץ ישראל (בשנת ה‘ רמ“א – 1480 לסה“נ), והוא העלה את כל פרטי מסעותיו מעיה“ק, בזה“ל: ”וכל אלו (הכוונה לחכמים שהזכיר לפני כן) הולכים בכל שנה ושנה, וכל הקהל אחריהם על הר ציון ביום ט‘ באב לקונן ולבכות, ומשם יורדים בעמק יהושפט והולכים על הר הזיתים אשר משם רואים כל ביהמ“ק ומקוננים על חרבן .( הבית ההוא“. (ספר ירושלים לר‘ אבהרם משה לונץ עמ‘ 26 בהמעמר (ג‘, עמ‘ 68 ) מובא שהנוסע האלמוני תלמיד הרע“ב (ה‘ רנ“ו – 1495 לסה“נ) בא לירושלים (ביום ששי י“ט חשון ה‘ רנ“ו - 9 לאוקטובר 1495 למניינם), ובמכתבו הוא כותב: ”בתוך העיר סמוך לבית המקדש יש מקום פנוי וריקם, ילך כל הקהל אחר התפילה להתפלל נוכח בית המקדש, 100 כי משם יראו המקום הקדוש והנורא, וסמוך אליו יש מדרש שלמה המלך ע“ה“ (מובא בספר הכותל המערבי להרב בן ציון עמ‘ 58 ). כלומר, היו מתפללים ברחבה של הכותל המערבי שהיא סמוכה לביהמ“ק ולאחר מכן היו נושאים עיניהם מול הר הבית, לו היו בהר הבית אז מדוע לא התפללו שם? בספר מסעות ארץ ישראל לרבי משה באסולה ברבי מרדכי צרפתי (נפטר בשנת 1560 לסה“נ, היה מו“ץ דק“ק פיזארו, רב ומקובל. הוא חיבר פסק דין להוכיח היתר הדפסת ספר הזוהר הקדוש, וההיתר הודפס בתחילת ספר תיקוני הזוהר במנטובה. ראש ישיבה בעיר אנקונה. הרמ“ע מפאנו מזכירו בתשובותיו. ר‘ אריה דימודינא בספרו ארי נוהם סיפר שבבואו לא“י לצפת ”כמעט כל חכמי צפת יצאו לקראתו להקביל פניו ששמעו את שמעו, וביניהם הרמ“ק שהיה אז בחור ונשק ידיו והשתחווה לו“. עשרות שנים לפני שעלה להשתקע בצפת הוא ערך מסע בארץ ישראל והעלה אותם על הכתב). ושם בעמ‘ 55 כתב, וז“ל: ”כשאדם עומד בראש הר הזיתים ומביט נגד י-ם רואה כל בית המקדש החצר והגגות, ומאותו צד היינו במזרח יש לבית המקדש ב‘ שערים“ וכו‘. ושם (בעמ‘ 58 ): ”ואשובה לי לי-ם וכו‘, הייתי סמוך לי-ם במערת שמעון הצדיק, סיבבתי והיקפתי ירושלים ע“ה (עיר הקודש) ובית המקדש יוב“ב (יבנה ויכונן במהרה בימינו), ואף כי י-ם חרבה ושוממה עדיין“. ושם (בעמ‘ 60 ): ”אנכי שכרתי בי-ם עיר הקודש חדר אחד בבית גדול, נקרא ביתו של פילאט“ו והייתי דר בעלייה גבוהה, ומשם אני רואה כל בית המקדש עד תוך החצר, אין בית בי-ם שיראה כ“כ כמוהו והאלוקים אנה לידי“. מהקטעים הללו אנו רואים עדות חיה של הרב המקובל, שמתאורו משתמע שבהיותו בי-ם הוא לא נכנס לבית המקדש אלא סובב סביבו, או שהשקיף עליו מלמעלה. בנוסף יש להזכיר שהוא חי ממש בתקופת הרדב“ז שגם הוא היה בי-ם, והרב מתאר מציאות שונה קצת ממה שמנסים להסביר את הרדב“ז. בשו“ת הרדב“ז (ח“ב סימן תרצ“א) מבאר הרב, שמי שעולה בעליות אשר לרוח מערב או הנכנס לראות מהפתח אשר לצד מערב צריך לשער שיהיה בינו לבין כיפת הסלע יותר מאחת עשרה אמות, שכך היה בין כותל מערבי של העזרה לכותל ההיכל ועובי הכותל, כי הכותלים נתקדשו. שיערתי שאין בכל הפתחים יותר קרוב לכיפה מאותו הפתח הקטן אשר משמאל לבאב אל קטאנין (שער מוכרי הכותנה), ולכן צריך ליזהר מן העליות אשר על אותו פתח“, ואז הביא הרב עדות של חכמים בני דורו שאסרו אפילו כניסה לשוק מוכרי הכותנה שכידוע הוא מחוץ להר הבית, ובסוף השוק ישנו שער מוכרי הכותנה שהוא שער כניסה להר הבית, אך בוודאי שהשוק הוא מחוץ להר הבית ואפילו אליו חששו להיכנס, וז“ל הרב: ”וכבר שמעתי על קצת חכמים שלא היו רוצים להיכנס בשוק אל קטאנין, וזו חומרא יתירה, כי אני שיערתי שיש משם עד הכיפה יותר מי“א אמה, 101 ואפשר שהטעם הוא מפני שהיא משוכה קצת לצד צפון כאשר נבאר בע“ה“. עדות זו של הרדב“ז על חכמי דורו היא המשך לעדויות הרבות שראינו עד כה, שהוכיחו שלא נכנסו כלל להר הבית, רק שהרדב“ז הקל בנושא של העליות. (ראה לקמן בהרחבה על תשובת הרדב“ז והסתירות שבה, ועל התמיהות והקושיות שהקשו עליו חכמי ישראל). עדות דומה למנהג האוסר כניסה להה“ב, מובאת בספר דרך הקודש לר“ח אלפנדארי (דף ו‘, א‘, הגרח“א הגיע לארץ בשנת התע“ג – 1712 למנינם, 140 שנה אחר פטירת הרדב“ז), ושם מספר הר“ח אלפנדארי, על אותו מקום באזור שוק מוכרי הכותנה שהוא נכנס לשם ממש לשוק או שעמד בשער הכניסה להר הבית, ואנשים חסידים העירו לו על כך שהמנהג לאסור, וז“ל: ”וצריך להודיע בזמן הזה בעוונותינו שאנחנו כזבין וטמאי מתים, אם מותרים אנו ליכנס תוך הר הבית. ואף שהגויים אין מניחין אותנו ליכנס שם שהוא בית תפילה שלהם ויש סכנה בדבר, מכל מקום יש שם דרך מסילה, שער קבוע שמוכרין שם צמר הנקרא בלשון ערבי באב אל קאטינין, והרואה יראה שאם היה חוט משוך מכותל המערבי, שלא זזה משם שכינה מקרן דרומית שלה עד הצפון במידה שאדם מודד ת“ק אמה, נכנס בתוך מקום מסילה זאת לפנים בהר הבית. וכאשר זיכני ה‘ לעלות ולראות שם את פני ה‘, שמעתי מחסידים ואנשי מעשה שהיו נמנעין ללכת במסילה זאת, ושאלתי להם טעם, ואמרו שכך הייתה קבלה בידם“. ובהמשך שם הוסיף, וז“ל: ”ולעניין מעשה, אף שהוכחנו מסתם מתניתין שמותר להיכנס בהר הבית לכשיטבול, וכן נראה מסתמיות הפוסקים, וכן כתב הרב מהרימ“ט ז“ל, עם כל זה, למי שנהג איסור ולא ידע טעמו אין להתיר. ושמעתי שיש מי שקיבל שאין עוברין בשער זה (באב אל קאטינין), שהוא תוך הר הבית, לפי ששם נגנז הארון ומשום קדושה נגעו בה, ולא דמי למנהג בטעות, ועל עומדם יעמודו שלא לעבור דרך שם עד יבוא מורה צדק, ובמסילה נעלה“. ואכן כפי שהוכחתי עד כה ואמשיך להוכיח, במשך מאות שנים עד תקופת הרב וכן עד תקופתנו, לא עלו להר הבית מכל מיני סיבות, ולא משנה מה הם, ומנהג ישראל תורה הוא ואסור לעלות. בספר ירושלים (חלק ה‘ עמ‘ 77 ) מובא על חכם אלמוני (ה‘שפ“ה - 1626 ), במכתבו מירושלים לקרפי שבאיטליה, כתב: ”ואין רשות ליהודים להיכנס בתוכו, ורק חוצה לו סמוך לכותל המערבי להם רשות להתקרב, וזה בשעת שלום“. ר‘ גדליה מסמיטיץ (אשר בפלך גרודנא, ה‘תס“ה - 1705 ) שבא לירושלים בחבורתו של ר‘ יהודה החסיד בשנת ה‘ת“ס כתב בספרו שאלו שלום ירושלים: ”כותל מערבי הוא בנין ישן ואבנים גדולות מאוד וכו‘, כשאנו הולכים להתפלל אנו עומדים אחורי כתלנו ממש סמוך 102 לו, ובערב ר“ח ובשאר תעניות הולכים שם להתפלל, ואף שהנשים בוכות בקול מר אין מוחה בידן“ וכו‘. רבי משה חגיז בספר פרשת אלה מסעי (עמ‘ 16 ) סיפר על סבו הגדול שהיה הולך להתפלל דווקא בכותל: ”ומרן הגאון המפורסם אבי אמי מוהר“ר משה גלאנטי זצוק“ל, בערב פסח וערב יוה“כ היה הולך לכותל המערבי עם היות דכוין פתיחין ליה בעליתיה סמיכות ונראות אל הכותל, שכר פסיעות היה מרויח שמה, והיה קורא שם בערב פסח מסכת פסחים ובערב יוה“כ מסכת יומא“ וכו‘. אם איתא שיכול בערב פסח לעלות להר הבית לא היה עושה כן? ר‘ מנחם מנדל משקלוב (תקע“ו - 1816 ) מייסד הישוב האחרון של האשכנזים בירושלים, במכתבו מיום כ“ו שנת תקע“ו כותב: ”וגם אנכי, חלילה לי מלחדול להתפלל בעדכם אצל כותל המערבי ושאר מקומות הקדושים שאנחנו הולכים ומתפללים שם בכל ערב ר“ח, ושאר ימי תחנונים“. ר‘ חיים הלוי הורוביץ (עלה לא“י בשנת ה‘ תקע“ז ובא לירושלים ה‘ תקפ“ו – 1825 לסה“נ) כותב בספרו חיבת ירושלים בתחילת מאמר מורא מקדש: ”והנה המקום הקדוש הזה והנורא בית מקדשנו ותפארתנו נודע גם היום, והוא שטח גדול באורך וברוחב במזרחית דרומית של ירושלים עה“ק - ובכל היקף צד מערב, הוא הכותל המערבי הקדוש הנשאר לנו לפלטה“. בספר הכותל המערבי לר‘ יהודה יצחק יחזקאל (עמ‘ 65 ) כתב: ”ד“ר אליעזר הלוי (שהיה מזכירו של מונטיפיורי) עלה לירושלים בשנת תקצ“ד ( 1833 לסה“נ), כותב: ”ביום השלישי ביקרתי הדבר המפורסם בכל הגולה, את הכותל המערבי - זיכרון לימי קדם, וכו‘ אל מקום המקדש הזה יתאספו היהודים בערבי שבתות לשפוך שיחם אל ה‘ בעד שלום אחיהם היושבים על אדמת נכר, ואת אנשי חסדם יזכירו איש איש בשמו, ויתפללו בעדו ביחוד“. רבי ישראל משקלוב (תלמיד הגר“א שעלה לא“י והתיישב בה, נפטר בשנת התקצ“ט – 1839 ) כתב בספרו פאת השלחן (פרק ג‘ סעיף י“ב): ”ועכשיו שאנחנו בחטאינו מבחוץ, נוכל להתקרב לעניין תפילה והשתחויה עד אותם הכתלים וכן עמא דבר, באים עד אותם הכתלים ומתפללים לאל ית“ש לפני אלו השערים, וכבר ביקש שלמה המע“ה מהאל יתברך שתקובל תפילת המקום ההוא (כפתור ופרח פ“ו). ושם בהערה (אות כ“ז) כתב שהטעם לעלייה לא“י ולי-ם בחגים ובמועדים הוא מפני עגמת נפש, כלומר כדי להרבות עוגמת נפש. כעת לאחר כל הסקירה המקיפה והמדהימה הזו, המוכיחה שמזה למעלה מאלף ומאה 103 שנים לא עלו יהודים כלל להר הבית, האם עדיין יש מקום לומר שהרמב“ם ופמלייתו סמכו ”על המסורת המקובלת“, אם כבר לסמוך על המסורת, אז הם עשו בדיוק כפי שהמסורת הייתה אז, ובוודאי שלא עלו להה“ב. הארגונים המעודדים עליית יהודים להר הבית, מפיצים דברים שאינם מדוייקים בכלי התקשורת ויוצרים מצג שווא כאילו שיש להם גיבוי הלכתי של גדולי ישראל בכל הדורות המתירים עלייה להר הבית, כאשר בפועל הדברים אינם נכונים, והרבנים שהם מזכירים הם במחלוקת, ובעיון מעמיק יותר מתברר שגם הם נגד כל עלייה. בדיון שהתקיים בערוץ 20 (מתאריך 6/8/14 ) התבטא מר יהודה גליק, ראש ארגון הקרן למורשת הר הבית, מראשי העולים והמעודדים עלייה להה“ב, בזה“ל: ”האמת היא שמצחיק הוא, שלאורך כל הדורות, כל יהודי שיכל להגיע להר הבית בא לשם: הרמב“ם, הרדב“ז, המהרי“ט, המאירי מעיד שכולם הלכו לשם, כולם הלכו לשם. המקור לאיסור הגורף הוא במאה ה 19- שאז כותב רבי ישראל משקאלוב ב 1808- שאנו נוהגים לא לעלות להר הבית. להזכירכם שהסיבה שנהגו לא לעלות, כי מאז המאה ה 16- השלטון העות‘ומאני לא הרשה ליהודים לעלות להר הבית, עד אז לא היה איש שיעלה בדעתו לא לעלות להר הבית“. (שמעתי שאביו של יהודה גליק, פרופסור שמעון גליק חולק על בנו בעניין העלייה להר הבית). לאחר שקראתם את הפרק הזה, הנכם רואים בבירור את הסילוף בהצגת הדברים. א) וכי רבי ישראל משקאלוב הוא זה שאסר את העלייה בצורה גורפת? הלא הוכחתי בראיות ברורות את הרצף של כאלף ומאה שנים שיהודים לא עלו להר הבית, אז מה פתאום הוא ”מפיל“ את ”האשמה“ על הר“י משקאלוב. הר“י משקאלוב בסה“כ המשיך מסורת של כאלף שנים של אי עלייה להה“ב. ב) וכי העות‘ומאנים אסרו את העלייה, והלא ראינו מפורש שלאורך כל הדורות, הגויים, בין המוסלמים ובין הנוצרים עשו בעיות קשות ואסרו את העלייה להה“ב, והתורכים המשיכו ”מסורת זו“. ג) ובאומרו ”שעד אז לא היה איש שיעלה בדעתו לא לעלות להה“ב“, נו! מה יש לי להוסיף? האם התמונה מהסקירה שהבאתי לא מוכיחה דייה את ההיפך הגמור. ד) ובאשר לשמות הרבנים שהזכיר: אז לגבי הרמב“ם, ראה את אשר כתבתי לעיל בבירור לסתור טענה זו. 104 כמו כן לגבי המאירי, כתבתי לעיל כבר שהמאירי אמר ששמע מאנשים, והפוסקים חלקו על דבריו שלא די בעדות שמיעה, ובפרט שעדויות מאותו זמן סותרות את דבריו. בן דורו ובן עירו של המאירי היה רבי אשתורי הפרחי, והוא בשונה מהמאירי היה בארץ ישראל ובי-ם באותה תקופה, והעיד שאף אחד לא נכנס להר הבית, והתפילות נעשות מחוץ להר. באשר לרדב“ז, ראה לקמן את כל אשר כתבו הפוסקים לדחות את כל דבריו. ובאשר למהרי“ט אשר טוענים שהוא ”התיר כניסה להה“ב“, בתחילה לא מצאתי את דבריו אלא הסתמכתי כמו אחרים על עדות הגר“ח אלפאנדרי (אך לא מצאתי את דברי המהרי“ט). הסיבה לכך, משום שהמהרי“ט חיבר חיבור בעניני בית המקדש, אך חיבורו נשאר בכתב יד והמהר“ח אלפאנדרי בספרו דרך הקודש הנדפס בסוף ספרו מגיד מראשית הביא חלקים מתוך חיבור המהרי“ט הנ“ל. היום (שנת התשל“ח) ב“ה יצא לאור (בהוצאת מכון י-ם) ספר תשובות ופסקי מהרי“ט החדשים, ובו העתיקו מספר דרך הקודש הנ“ל את דברי המהרי“ט, וסדרו אותם על סדר דברי הרמב“ם, ובסופו קונטרס צורת הבית. ושם (בפרק שביעי עמ‘ רפ“ד) מובאים תחילה דברי הכפתור ופרח ועליהם תמיהת המהרי“ט, ואביאם כלשונם למען יתרשם הקורא, וז“ל: ”כתב בכפתור ופרח (פרק ו‘ סוד“ה אחר שהענין כן, מסכת יבמות פרק קמא ז‘, ב‘) מאי (עיר) [חצר] חדשה? שחדשו דברים ואמרו, טבול יום אל יכנס למחנה לויה, עכ“ל הגמ‘. א“כ אין לנו לקרב מפתח הר הבית ולפנים כי משם והלאה הוא מחנה לויה, וכדאיתא בתוספתא לעיל. עוד כתב שם ד“ה א“כ היום שאנחנו בחטאינו מבחוץ, נוכל להתקרב לענין תפלה והשתחויה עד אותם הכתלים, וכן עמא דבר, באים עד אותם הכותלים ומתפללים לאל ית‘ לפני אלו השני שערים שהזכרנו, וכבר בקש מהאל ית‘ שלמה בתפלתו שתקובל תפלת המקום ההוא, עכ“ל. ובקונטרס הרב מהרימ“ט, כתב בשם הרב האלהי מהר“ר סולימאן ז“ל, שהבין בכונת הכפתור ופרח שאסר ליכנס בחיל, שהרי אין טמאי מתים נכנסים לשם, כדתנן במתני‘ גבי החיל מקודש. והרב ז“ל השיב לו, שא“כ לא הי“ל לכתוב מטעם מחנה לויה, שכ“כ כי משם והלאה מחנה לויה כדאיתא בתוספתא, כי לא מטעם מחנה לויה נגעו בה, שהרי כל הר הבית הוא מחנה לויה, ולא נאסר בטמא מת, ואדרבא הי“ל לכתוב אעפ“י שהוא מחנה לויה שהמת עצמו נכנס שם גזרו בטבול יום כו‘, ועוד מאחר שהוא כותל הר הבית למה אינן יכולין להתקרב משם והלאה הרבה, שהרי הר הבית רובו מן הדרום וכו‘, שני לו מן המזרח וכו‘, הרי שיכולין להתקרב מצד דרום יותר מק“ע אמות, ומצד מזרח יותר על ע‘ אמות, באופן שדבריו תמוהים וצ“ע. [ז‘, א‘]“, עכ“ל. 105 כעת, לאחר שראינו לראשונה את דבריו המקוריים של המהרי“ט, התבהרו הדברים ואין כאן שום פסק גורף של המהרי“ט לעלות, ובטח אין שום ראיה שעלה. בעקבות דברי הכפתור ופרח, הבין הרב סולימאן שאסור להיכנס להר הבית לחיל בגלל טומאת מת. על כך השיב המהרי“ט למהר“ר סולימאן, ותמה על דברי הכפתור ופרח שאסר כניסת טמא מת, והרי מת עצמו מותר, ועוד תמה הרב למה אסר הרב על כניסה בכל הר הבית, הרי יש מקומות מהדרום ומהמזרח שהם בוודאות לא משטח בית המקדש וניתן להיכנס משם, וסיים בצ“ע על דברי הכפתור ופרח. כלומר, הרב הקשה קושיות, הביע תמיהות, נשאר בצ“ע אך לא אמר מילה אחת של היתר, או משהו שישתמע שעשה מעשה ונכנס, ומכאן יש להוריד מייד את שמו של המהרי“ט מרשימת המתירים, שכמעט ואין כזו. וכעת ראיתי בספר דברי יעקב לרבי יעקב עדס (נזיקין קדשים עמ‘ שצ“ד) שדייק כן בדברי המהרי“ט, וז“ל: ”ועיי“ש היטב במהרי“ט שדבריו הם קושיה על מה שהביא מי שכתב שא“א כיום בכלל לעלות מפני הטומאה, ועל זה השיג המהרי“ט, דכיוון דטומאת מת מותרת ביותר מק“ע בדרום, וביותר מע‘ במזרח, א“כ אמאי כתב שא“א לגמרי להיכנס? אך אינני יודע אם מכלל כוונת המהרי“ט הוראה באופן מעשי להתיר כניסה להר הבית במקומות הנ“ל בדרום ובמזרח, ואין הספר אצלי עתה לעיין בלשונו“. אך אנכי זכיתי להשיג הספר, ואכן הדברים ברורים וחד משמעיים שכך היה. סיכום ביניים לאחר חורבן בית המקדש השני המשיך עם ישראל לעלות לרגל לירושלים, לבית המקדש, במשך תקופה ארוכה. בשלשה מקומות התפללו העולים למקדש אחר חורבן הבית: א) בהר הבית. ב) על הר הזיתים מול מקום המקדש. ג) בכותל המערבי והמזרחי. מזמן החורבן עד קרוב לסוף תקופת הגאונים, משך קרוב לאלף שנה, בכל זמן שהורשו היהודים להיכנס לתוך ירושלים, היו נכנסים להר הבית להתפלל שם. עד קרוב לסוף תקופת האמוראים היה להם אפר פרה אדומה, ואז גם יכלו להיכנס למקום העזרה. הערה -

יוסי

אין לנו אלה לצפיית ביאת משיח צדקנו בב"א

אתה מדבר מתוך בורות. יש מקומות אסורים אך הרוב מותר. הרי הרמב"ם מעיד על עצמו שעלה ועוד כמה מהראשנים. ומה שיותר מפריע זה שכל הפסיקות האחרונות מדברות על האיסור שיהודים יעלו ......

אתה מדבר מתוך בורות. יש מקומות אסורים אך הרוב מותר. הרי הרמב"ם מעיד על עצמו שעלה ועוד כמה מהראשנים. ומה שיותר מפריע זה שכל הפסיקות האחרונות מדברות על האיסור שיהודים יעלו ... ומה עם איסור עליית ערבים? החילול ה והבזיון. יהדות של אושוויץ.

בת קול

רב קוק זצ"ל.

שלמה

בנוסף לראי“ה ולרצי“ה, רבנים רבים מהציונות הדתית והמזרחי פסקו לאסור כל עלייה להר הבית, ומהם: הרב שלמה יוסף זוין (מרבני חב“ד והציונות הדתית), הרב יעקב יצחק וכטפויגל (מרבני תנועת המזרחי בי-ם), הרב...

בנוסף לראי“ה ולרצי“ה, רבנים רבים מהציונות הדתית והמזרחי פסקו לאסור כל עלייה להר הבית, ומהם: הרב שלמה יוסף זוין (מרבני חב“ד והציונות הדתית), הרב יעקב יצחק וכטפויגל (מרבני תנועת המזרחי בי-ם), הרב משה דב וולנר (חבר ”חבר הרבנים שע“י הפועל המזרחי“), הרב כתריאל פישל טכורש (ראש חבר הרבנים שע“י הפועל המזרחי), הרב יצחק אריאלי (מנהל רוחני ומשגיח דישיבת מרכז הרב), הרב יהושע קניאל (תלמיד מובהק של הראי“ה), הרב מנחם יהודה אושפיזאי (תלמיד הראי“ה), הרב שאול ישראלי (תלמיד הראי“ה וראש ישיבת מרכז הרב). כל הרבנים הללו היו מהחותמים על הכרוז של הרבנות הראשית בשנת התשכ“ז, שקרא לציבור לא לעלות להר הבית. וכן פסק ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם אלקנה שפירא. נימוקו, מפני שאיננו יודעים בדיוק את מקום העזרות והחיל, ובדבריו בישיבת מרכז הרב ביום ירושלים האחרון לחייו (התשס“ז), הוא אף קרא לרבנים המתירים לחזור בהם, ואמר: ”וכשם שקיבלו שכר על הדרישה כן יקבלו שכר על הפרישה“, וגם הזכיר שכך הייתה גם דעתם של הראי“ה קוק ובנו הרצי“ה. והוסיף עוד: ”ופלא, באיך מעודדים יהודים לעלות להר הבית. אל לנו לשנות כי הוא זה בעניין הלכה זה ממה שנהגו בכל הדורות בנוגע לשמירת קדושת המקום“. וכן פסק עוד הרב, וז“ל: ”אסור לכל אדם להיכנס לשטח (הר הבית), כיוון שלא נתבררו הגבולות של השטח המקודש, ואין לנו טהרה בימינו, והוא מהאיסורים החמורים הקיים עד ביאת משיח צדקנו“. (החלטת הרבנות הראשית התשמ“ו). וכן פסק הרש“ל הרב מרדכי אליהו, וז“ל: ”נפסק להלכה שאסור מדאורייתא לעלות בזמן .( הזה“ (דבריו הובאו בכתב ידו של הרב, בספר באר חיים להרב אברהם חיים אפפמאן, עמ‘ 470 ”אין כיום רב בעולם שיכול להתיר עלייה להר הבית. צריך לקרוע קריעה, שיהודים שומרי תורה ומצוות קוראים לעלייה המונית להר הבית“. (מתוך ראיון לעיתונות). הגר“מ אליהו הוסיף עוד במאמר שפורסם בקומו ונעלה (עמ‘ 169 ) (דבריו היו מכוונים למאמרו של הרב זלמן קורן ’הצעת איזורי תפילה בהר הבית בזמן הזה‘, שפורסם בתחומין‘ ג‘): ”עיינתי בדברי כת“ר, אשר הסביר בצורה מפורטת ורחבה כדרכו בקודש, העיר והאיר עיני חכמים בסוגיא סבוכה זו, תחם תחומים וגדר גדרות במקום המקדש, ותרגמם הלכה למעשה. ויפה כתב, ויפה ערך, וטוב הנהיר. אולם אני על משמרתי אעמודה וכו‘. 74 אודות כניסת ישראל עם הגבלות מסויימות, כמו שכת“ר מציע - זה טוב ויפה אם תהא לנו שליטה מוחלטת על המקום ועל הבאים, ובכלל בני ברית. אולם לפי המצב הנוכחי, חוזר אני לענ“ד על הצעתי, והיא: לבנות בית כנסת ומקום לתורה ולתפילה בשטח המותר להכנס אליו, והכניסה והיציאה תהא מבוקרת, שאין אפשרות ללכת יותר ממקום המותר, ובזה אנו לא גורמים לאחרים לדרוך על מקום אדמת קודש“. וכן פסק הרב זלמן קורן מח“ס בחצרות בית ה‘ (בהקדמה לספר), וז“ל: ”ובאשר לכניסה בטהרה לצורך תפילה למקום שטמא מת מותר בו, גם בזה אי אפשר להורות הלכה למעשה כל עוד אין בידינו כח למנוע מן הטמאים להיכנס פנימה מן המחיצה המותרת להם על פי דין, ועל כן למעשה אין להקל בנושא כלל. כך שאין הדבר נוגע למעשה, אלא במקרה של אנשי ביטחון הנכנסים לשטח לצורך פיקוח נפש, שגם עליהם מוטלת החובה להיטהר במידת האפשר ולהמנע מלהיכנס פנימה מן המחנה שהוכרחו להיכנס לשם (כגון מהר הבית לחיל ומן החיל לעזרה וכו‘), ומשום כך עליהם לדעת את הגבולות המדוייקים. ואולם כאמור השתדלתי לברר הדברים כהלכה, אף שכמעט אינו נוגע למעשה“. (הרב קורן הוא בוגר ישיבת כפר חסידים ”כנסת חזקיה“, וכיום ר“מ בישיבת קרית ארבע חברון. רבים מהציונות הדתית מרבים לצטט את ספרו, ולהביא את מסקנותיו כראיה להתיר כניסה להר הבית במקומות המותרים, אך ”שוכחים“ לציין את דברי הרב הנ“ל שאוסר כל כניסה להר לכל אדם, למעט כוחות הביטחון). כמו כן, גם מגדולי תלמידי הרצי“ה מהאוסרים, ומהם: הרב צבי ישראל טאו, הרב שלמה אבינר הכהן, הרב דוד חי כהן, הרב צבי קוסטינר. ריכזתי