שנתיים למלחמת חרבות ברזל, ועם זיהויו של החטוף האחרון של צה"ל, סא"ל אבירן דמרי, קצין אג"ן וראש ענף מבצעים ברבנות הצבאית, התארח באולפן סרוגים וסיפר על עבודת הקודש שנעשתה כדי לזהות ולהביא לקבורה כל חלל במלחמה, מהרגעים שבהם הגיעו מאות ההרוגים בטבח ועד לזיהוי חללים חטופים שנתיים אחרי.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

סא"ל אבירן דמרי באולפן כיפות ברזל (סרוגים)

"פתחתי את שערי הגיהנום"

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר תפסה את סא"ל דמרי בעיצומו של קורס פיקוד ומטה (פו"ם). בבוקר הוא קיבל טלפון מראש מטה הרבנות: "אבירן יש אירוע גדול… תגיע במהירות האפשרית למחנה שורה".

דמרי, המתגורר בסמוך לבסיס ליד רמלה, הגיע במהירות ופתח את השערים. "באותו רגע אני לא מבין מה זה אומר לפתוח את השערים," הוא משתף, "אבל באמת ההרגשה כשאתה מסתכל אחרי כמה שעות שפתחת את שערי הגיהנום על הבסיס הזה".

המשמעות הייתה ברורה: הוא נכנס לבסיס והביא אחריו "גל של אנשים, של חללים של גופות". באותו הרגע, לא ניתן היה להבין את המעמסה, ורק לאחר מכן, כשיושבים לבנות את תמונת המצב, "אתה רק אז מתחיל לעכל מה המשמעות של מה שאתה עושה באותו הרגע".

לראשונה: צה"ל מטפל גם בזיהוי חללים אזרחים

במהלך אותו יום החלה להתבהר תמונת הטרגדיה, והחללים הראשונים של צה"ל החלו להגיע למרכז התי"א (טיפול יחידתי אחרון) בצהריים. לקראת אחר הצהריים, התקבלה ההחלטה הדרמטית להביא למחנה שורה גם את גופות האזרחים. דמרי קיבל על עצמו את המשימה הראשונה והמיידית: להקים את תחנת ריכוז החללים הארצית.

האתגר היה עצום: לרכז גופים רלוונטיים כמו משטרת ישראל, משרד הבריאות, משרד הפנים ופיקוד העורף, ולחברם ל"תפיסת עבודה אחת מהירה מיידית". היה צורך לפצל את מרכז התי"א לשני צדדים – חללי צה"ל וחללים אזרחיים – תוך שמירה על מקצועיות ויכולת לבצע זיהוי. בשעה 00:41 בלילה, הוא קיבל את ההחלטה "להתחיל להכניס גופות של אזרחים לתוך בסיס שורה".

אף שהאחריות על זיהוי חללים אזרחיים מוטלת על משטרת ישראל על פי חוק, הרבנות סיפקה את הפלטפורמה הלוגיסטית ואת הסיוע הדרוש לתהליך. תוך זמן קצר, שורה הפכה לסמל לאומי, "סוג של מקום שהכאב והשכול מובילים לשם".

החללים הגיעו באופן כאוטי, ממספר רב של גופים ומקומות: מהשטח עצמו, מבתי חולים, ומאנשים שפינו באופן עצמאי – ברכבים פרטיים, משאיות, ומטעם מגן דוד אדום, משטרה וצה"ל. נדרש סנכרון מורכב לקליטת כל חלל יחד עם המידע הזמין לגביו.

נתקלנו במראות קשים שלא עוזבים אותנו

עבודת הזיהוי של חללי צה"ל נחשבת "קלה" יחסית בשל מאגרים קיימים של טביעות אצבע, רשומות שיניים ו-DNA הנלקחים בתהליך הגיוס. אך לצורך זיהוי האזרחים, המדינה הבינה "שצריך להשתמש במאגר הזה גם לאזרחים". הוראת שעה ממשלתית אפשרה שיתוף פעולה עם המשטרה, תוך שימוש במאגרים אלה, כדי להקל על זיהוי מהיר של אזרחים.

התמונה בשטח הייתה מחרידה: "אנחנו אנשי הרבנות הצבאית, נתקלנו במראות מאוד קשים ובריחות מאוד קשים שלא עוזבים אותנו". למרות הדיווחים הקשים על גופות ממולכדות, דמרי מבהיר: "אני אני ממיטב ידיעתי שהיא די מרוב לא נתקלתי בדבר כזה".

עם זאת, היו גופות שהגיעו מאתרי לחימה עם אמצעי לחימה עליהן, ובוצע בהן זיכוי (פירוק מטענים) גם בשטח וגם בשורה, למען בטיחות המטפלים.

פתאום אני מזהה ברשימה את בן דוד שלי

דמרי לא חלם שיידרש לעמוד מול אירוע בסדר גודל כזה. הוא מדגיש ש"החוכמה הייתה לא לשקוע במה שלא הייתי ערוך, אלא להתמקד בשליחות. אני צריך לעשות את זה הכי טוב למען עם ישראל".

הקושי הגיע גם מבית. המראות היו "נורא מזעזעים" כולל גופות של תינוקות, ילדים ונשים. שלושה ימים לאחר תחילת המלחמה, חל יום ההולדת של בנו, שבמהלכו דמרי נעדר מהבית. הוא החליט לצאת הביתה לשתי דקות כדי לומר מזל טוב, כשהוא מבין "שמה שאנחנו עוברים בשורה, זה בשביל שלדור הזה יהיה המשך, שהם יוכלו להמשיך לחיות פה".

האירוע האישי הקשה ביותר התרחש כשקיבל דיווח במשרד על חלל חדש. בתוך רשימות החללים, הוא זיהה את השם: מתן דמרי. "אני מסתכל ברשימה שוב ושוב ואני רואה רשום מתן דמרי. מתן היה בן דוד שלי". באותו רגע, הוא לא יכול היה לדבר עם איש, נעליו את עצמו בחדר, והיה אסור לו להראות שום רגש כלפי חוץ לפני שהמשפחה הגרעינית עודכנה.

לאחר שהמשפחה עודכנה, הוא יצא להודיע לאביו ולאימו ולשאר המשפחה. ההחלטה שקיבל באותו רגע הייתה שלא לתת לאובדן לשבור אותו: "אני מחליט אחרי שהודעתי למשפחה אני רואה שהם בסדר, אני קם, חוזר לבסיס ואומר לעצמי אני ממשיך לתפקד". מתן נפל ממרגמה במהלך פעילות מבצעית במתקפת התמרון.

"החלוקה הזאת בין המקצועיות והטיפול והפיצויים שהם צריכים היו לתת לעומת הרגש והמשפחה והבן אדם… זה מאוד מורכב. הוא מעיד על העמידה הנפשית של אנשי הרבנות".

היערכות להשבת חטופים וגופות

דמרי סיפר לנו בראיון, על ההערכות המהירה של הרבנות הצבאית למבצעים למציאת חטופים או גופות הנמצאים בשטח האויב. לשם כך נבנו מאגרי מידע מדויקים (DNA, שיניים) כדי שברגע שחלל כזה יחזור, יוכלו לזהותו במהירות המרבית. ברבנות גם נערכו למבצעים פתאומיים ("מעכשיו לעכשיו") וגם לעסקאות החזרה מתוכננות.

דמרי מדגיש כי "בתהליך הזיהוי אין טעויות! הזיהויים שביצענו הם מדעיים וודאיים, וקיים תהליך מסודר המגדיר מי חותם על האישורים וכיצד בודקים את הזיהוי".

מעבר לזיהוי, הרבנות הוכיחה את חוסנה גם בצד הלוגיסטי והרוחני. מדור הלוגיסטיקה שלה סיפק "חנוכיות טקטיות," נרתיקים לארבעת המינים המתחברים לאפוד של לוחם, וארונות קודש שדה מיוחדים. "הכל כדי שבסוף החייל בקצה שרוצה שירות כזה או אחר יוכל לקבל את כל מה שנדרש".

למרות הכאב, סא"ל דמרי לוקח איתו "את עם ישראל". "אני לא הייתי באף מקום לבד. אנחנו צריכים להבין שאנו חלק מעם גדול. כולנו ביחד, כולנו באחדות. ואם נראה את זה ככה, אז כולנו נוכל להתקדם קדימה בכל קושי שיהיה מולנו".