יום כיפור במחנה: "ריבונו של עולם, תן לי כוח שאנצח אותך!"

הכתבה פורסמה לראשונה במקומון '471 – העיתון שמחבר'

עד לערב ראש השנה 1944 הוא היה יהודי רגיל עם שגרת חיים של יהודי רגיל. כלומר, שגרת חייו התהפכה לחלוטין עם כניסת הנאצים לעיירה שלו, המעבר לאושוויץ ומשם לעבודות כפייה; אבל עד לאותו ראש השנה, חייו של נפתלי שטרן לא חרגו משגרת החיים של שאר היהודים באותה יבשת ובאותה תקופה.

הוא נולד ב-1910 בעיירה נג'י-בניה בהונגריה, הסמוכה לעיר סאטמר. במשך שנים שימש כחזן בקהילת היראים של חסידות סאטמר ואף היה מקורב לאדמו"ר של חסידות זו. כך, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.

ביום טוב שני של שבועות 1944 הוגלו הקהילות היהודיות של סאטמר והסביבה למחנה ההשמדה אושוויץ. ד"ר מנגלה הפריד את שטרן ממשפחתו. הוא נשלח ימינה אל מחנות העבודה בכפייה, אשתו וארבעת ילדיו נשלחו שמאלה, למוות במשרפות. נפתלי שטרן ז"ל – שנפטר בישראל ב-1989 בגיל 79 – העיד שנים מאוחר יותר, שכאשר ראה שהופרד ממשפחתו ניגש אל אחד היהודים שהיו שם ושאל אותו לאן נשלחים אלה שמוינו שמאלה. אותו אדם הצביע על ארובות המחנה ואמר לו: "לשם".

ולמרות זאת שטרן אמר שלא איבד את התקווה, שעוד יזכה לראות את משפחתו. ההיאחזות הזו, בקש הלא-ממש רציונאלי, תקבל ביטוי מוחשי גם כשנגיע לליבה של סיפורו המופלא של שטרן, מספר חודשים מאוחר יותר. סיפור אישי מדהים, שלפלא בעיניי שלא הפך לאייקון יהודי היסטורי; שלא הפך למיתולוגיה, עליה גדלים דורות של תלמידים בוודאי תלמידים דתיים (למרות שגבורה זו של שטרן נָגדה באופן מובהק את ציווי ההלכה היהודית רק בתום קריאת הכתבה תבינו למה כוונתי).

לחם בעבור בדל עיפרון

ובחזרה לאושוויץ 1944. חמישה ימים אחרי שהופרד ממשפחתו, נשלח שטרן למחנה וולפסברג, שהיה ממוקם על רכס הרים גבוהים סמוך לגבול הצ'כי. מפעלי התחמושת והטקסטיל הגדולים ביותר של הנאצים, שהופצצו שוב ושוב על-ידי בעלות הברית, הועתקו מתוך שטחי הרייך לרכס ההרים זה. שם נבנו מחדש בתוך מחצבי ענק בתוך ההרים. מכיוון שכך, עלה הצורך בפועלים רבים שיחצבו את האבנים מתוך ההר. אל משימה זו נשלחו רבים מהיהודים שעברו במאי 1944 את סינון המוות באושוויץ.

העבודה באתרי החציבה הייתה קשה פיזית ומסוכנת ביותר. כדי לאפשר חציבה באדמה סלעית זו השתמשו תחילה הנאצים בחומרי נפץ. לאחר הפיצוץ נשלחו היהודים להוציא את הסלעים החוצה. רבים מהם מצאו את מותם בהתמוטטויות מִשנה ובחנק. העבודה הקשה שברה אסירים רבים. חלק מהם החליטו להתאבד וחלק פשוט קרסו אל תוך ייאוש מרפה ידיים, שדינו אחד – מוות.

כשהתקרבו ראש השנה ויום הכיפורים של אותה שנה, עלתה בראשו של שטרן המחשבה שיש להתחיל ולהתכונן לקראת הימים הנוראים.

בהיותו 'הדמות התורנית' הבכירה במחנה, הבין שזו אחריותו. ראשית הוא ייגע את מוחו איך לדאוג למחזור תפילה. במחנה לא הייתה אפשרות, כמובן, להשיג אחד שכבר קיים. בזכות זיכרון משובח ו-ותק של שנים כחזן בימים הנוראים, זכר שטרן את תפילת ראש השנה בעל פה ויכול היה להעלות אותה על הכתב, אולם לצורך כך היה זקוק לנייר וכלי כתיבה. הוא החליט לסחור במעט האוכל שקיבל, להשגת כלי עבודה אלה. בתחילה הצליח להשיג בדרך זו פיסת נייר אחת של שק מלט ובדל עיפרון עופרת. מחשש שלא יצליח להשיג פיסות נייר נוספות, כתב שטרן בתחילה רק ראשי תיבות של קטעי התפילה. לאחר מכן, משהשיג פיסות נייר נוספות, כתב עליהן את תפילת מוסף של ראש השנה.

מלאכת כתיבת המחזור הייתה מורכבת ביותר, שכן בין עבודת הפרך בבונקרים לבין מלאכת הקודש של הבאתם לקבורה של המתים – מטלה נוספת שהוטלה עליו – לא נותר לו זמן לכתוב את המחזור. כך מצא את עצמו כותב את תפילות המחזור בלילות, אחרי ימי עבודה מפרכים פיזית ונפשית.

תפילת ראש השנה

יומיים לפני ראש השנה השלים ר' נפתלי את כתיבת המחזור. את התאריך המיוחד ציין בראשי דפי המחזור. בסוף המחזור הקדיש מספר דפים, בהם כתב את שמותיהם של בני עירו שנספו. ואולם את שמותיהם של אשתו וארבעת ילדיו לא כתב.

"אבי האמין במשך כל תקופת המלחמה שיש סיכוי, ואפילו קטן, שגם משפחתו שרדה", מספר לנו שלמה שטרן (67), בנו של נפתלי המתגורר בפתח תקווה ושייך לקהילת צעירי פא"י, הממוקמת לא הרחק מבית הכנסת הגדול. "לכתוב את שמות אשתו וילדיו יחד עם המתים, היה לוקח ממנו את שבריר התקווה הזו, והוא לא היה מוכן לוותר עליו".

בראש השנה, ניתן ליהודי המחנה היתר נדיר ביותר להתכנס ולהתפלל. פרופ' דוד הלבני, שהיה נער בן 16 באותם עת, העיד על התפילה המיוחדת הזו: "גם אני הייתי אז במחנה וולפסברג, ואני זוכר את התפילה שנערכה שם. בגלל הצפיפות הגדולה והעובדה שהייתי צעיר, לא הצלחתי להיכנס לצריף שבו התקיימה התפילה, אבל הרושם ממנה נותר חזק ביותר. אני לא יודע אם כל הנוכחים הבינו זאת אז, אבל אני ידעתי את גודלה של התפילה הזו".

הרושם החזק, אותו ציין פרופ' הלבני, נותר בליבם של רבים שהיו נוכחים באותה תפילה היסטורית. אחד מהן הוא הרמן הופמן, שהיה גם הוא נער במחנה. "אני זוכר", העיד הופמן, "שאבי קרא לי בבוקר יום אחד. זה היה ראש השנה. הוא אמר לי להתארגן מהר, כי יש תפילה חגיגית באחד הצריפים. מיהרנו להצטרף אליה. במהלך התפילה ניגש אחד מהמתפללים לאבי וביקש ממנו שיאמר קדיש בשמו על בני משפחתו. אבי אמר לי לומר קדיש עבור אותו יהודי. אני זוכר את התפילה הזו כאחד הרגעים מרוממי הנפש באותן שנים. קולו של ר' נפתלי, החזן, היה כה רם ומרשים שפשוט נחקק בזכרוננו".

ומוסיף על עדות זו גם שלמה, בנו של החזן שטרן: "אני זוכר שאבא אמר לנו, שבאותה שנה הם הבינו לעומק את משמעותה של תפילת 'ונתנה תוקף'. הם ראו במו עיניהם את הסלקציות הנוראיות, את החלוקה של 'מי יחיה ומי ימות'. רק שאת החלוקה הזו לא ביצע מלך עליון, אלא בני אדם שחשבו את עצמם לאלוהים".

'כל נדרי' באולם הרחצה

ראש השנה חלף ויום הכיפורים עמד בפתח. בניגוד לראש השנה, בו ניתנה לאסירים במחנה הכפייה הנאצי וולפסברג, שעל גבול גרמניה-צ'כיה הפוגה קלה ונדירה מהעבודה – אותה הם נִצלו לתפילה בציבור – ביום הכיפורים חזרו הנאצים להיות מי שהם.

"התאספנו לתפילת 'כל נדרי' באולם הרחצה", העיד נפתלי שטרן ז"ל בספרו 'זכור את סאטמר'. "האולם היה מואר בנרות ומלא מתפללים. אני עברתי לפני ה'תיבה' וכבר חזרתי על הכל נדרי השני. פתאום קִבלנו 'מקלחת קרה': הנרות כובו וגורשנו החוצה במקלות ובמגלבים".

"בבוקר יום הכיפורים", המשיך את עדותו שטרן, "יצאנו השכם בבוקר ברגל, למקום עבודתנו בזילברלוך, מקום שהיה מרוחק כשבעה ק"מ מן המחנה בו שהינו. הבוקר היה סגרירי וקר. גשם ושלג ירדו לסירוגין וצעדנו בקושי רב.

"בתרמילי היה 'רכוש גדול' – פרוסת לחם שחור יבש וזנב של דג מלוח. זו הייתה הרזרבה שלי לקדם כל צרה שתבוא. העבודה התנהלה בקצב רגיל, כל שעות לפני הצהרים. מזג האוויר הסגרירי אמנם הקל עלינו את הצום, אבל מצד שני הכביד על העבודה.

"במהלך העבודה דובבו שפתיי את תפילת השחרית, את מה שזכרתי בעל-פה. כתוצאה מן האוכל הדל שקיבלנו כל הזמן, התחיל גופנו החלוש לדרוש את שלו. פרוסת הלחם וזנב הדג-המלוח גירו אותי ללא הרף. במצב דברים זה הגיעה בקושי רב השעה 12. בשעה זו הגיע בדרך כלל האוטו עם האוכל הדל עבורנו, העבדים.

"בנוסף לי, היו עוד אנשים אשר צמו עד הצהריים. אחיי המסכנים, ביניהם ידידים וחברים מן השנים שלפני המלחמה. אלה באו אליי ושאלו: 'מה נעשה הלאה? האם נמשיך לצום?' אחיי ורעיי היקרים, עניתי להם בקול חלוש וחנוק מדמעות, עשו כפי יכולתכם. ומי שיאכל אינו עובר כל עבירה, כי את זה אתם עושים, כדי שיהיה לכם כוח לעבוד את ה' בעתיד. ובאשר אליי – אל תדאגו, אני אמשיך לצום.

"היה ברור לי כשמש בצהרים כי באותם מילים קיבלתי על עצמי סיכון ענק. אם לא אעמוד בתור לקבל את מנתי – זה יהיה אבוד. רבים פנו אלי בבקשה. 'אם אינך מתכוון להוציא את מנתך, חבל שתלך לאיבוד', אמרו, 'עמוד בתור ותן לנו אותה'. אל תכעסו עליי, עניתי, תסתפקו היום במנתכם. היום אני לא יכול לתת לכם, כי אינכם בסכנת חיים מיידית.

"בשעת הפסקת האוכל הספקנו לומר 'קדושה' בציבור ועוד כמה תפילות, ובשעה אחת חזרנו, כל אחד לעבודתו. בנוגע אליי, 'זכיתי' דווקא באותו יום לשטח סלעי קשה במיוחד. תוך כדי העבודה התחלתי למלמל את תפילת המוסף של יום הכיפורים. אמרתי את מילות התפילה בקצב החפירות במקוש. השעה הייתה שתיים לערך כשהגעתי לתפילת העבודה של הכוהן הגדול בבית המקדש. עם דמעות בעיניי אמרתי את המילים הקדושות במנגינה המתאימה וגם נפלתי ב'כורעים'.

"לפתע תקפו אותי סחרחורת וחולשה גדולה. הרגשתי שסופי קרב. ממעמקי לבי פרץ פתאום בכי מר. בכיי היה הפעם חסר מעצורים ובלתי נשלט. עברו לנגד עיני, כמו בסרט, 35 שנות חיי. ראיתי את הוריי, את אחיי ואת אחיותיי; את אשתי ואת ארבעת ילדיי, שלא ידעתי מה עלה בגורלם מאז הופרדנו בכוח על ידי הצורר מנגלה, בהגיענו לאושוויץ. עברו לנגד עיניי חברים, ידידים ומכרים שלא ידעתי אם נפגש שוב".

המלחמה מול מלך עליון

"זרקתי את המקוש מידי, הרמתי את מבטי השמימה. ידעתי שעם צומי ועם דמעות עיניי, אני מקריב עתה את קורבן המוסף הפרטי שלי ליום הכיפורים. בכוחותיי האחרונים זעקתי כלפי השמיים: ריבונו של עולם! אתה כתבת בתורתך הקדושה 'ועיניתם את נפשותיכם'. ובמקום אחר כתבת 'ונשמרתם לנפשותיכם מאוד'. א-דוני, בוראי וקדושי! איזה מן השניים עליי לקיים? הרי אם אמשיך בצום, זהו סופי. או-אז לא אוכל לקיים את מצוותך השנייה. מה אעשה? אני רוצה לצום, ואתה לא נותן לי. אתה לא נותן לי – ואני, למרות זאת, אצום!

"על המשפט האחרון חזרתי בקול שלוש פעמים, ועוד הוספתי: ריבונו של עולם, הפעם אני אלחם בך! אתה לא נותן לי לצום ואני בכל זאת אצום. אני מאמין שאנצח אותך! אבל תן לי כוח שאנצח אותך!

"המלים אך יצוא יצאו מפי ופתאום פרצה אנחה כבדה מגרוני ומעומק נפשי. מעולם לא לפני זה, ומעולם מאז לא הרגשתי הרגשה מעין זו. מיד חשתי את תשובתו של הקב"ה אליי – הרגשתי הקלה ניכרת. רעבוני פסק. כוחות מחודשים נכנסו בקרבי והמשכתי את שניהם יחד: עבודה לגרמנים ותפילה לקדוש-ברוך-הוא.

"שעות אחר הצהריים עברו עליי ממש בקלות. הספקתי עוד להתפלל מנחה ונעילה (עד כמה שזכרתי בעל פה). וככה הגיעה השעה שבע בערב. זה היה כבר אחרי צאת יום הכיפורים. סיימנו את עבודתנו והתחלנו לצעוד את שבעת הקילומטרים בחזרה למחנה. לא שלושה כוכבים ראיתי בשמים, אלא שלושה מיליון. ואני החלטתי להוסיף עוד שעה אחת לצום, כקורבן תודה לקב"ה עבור החסד שעשה עמדי. רק כעבור שעה שלמה הוצאתי את הלחם היבש ואת זנב הדג המלוח ואכלתי".

אוצר נדיר נוסע לביקור ביד-ושם

לאחר המלחמה, עוד בהונגריה, הכיר נפתלי שטרן את פראדל פישר, מי שתהפוך להיות אשתו השנייה. הם נשאו בהונגריה ושם שהו, עד שהתאפשר להם להגיע ארץ.

שטרן שמר על המחזור שכתב במשך קרוב ל-40 שנה. "אני זוכר כילד קטן את אבא מתפלל תמיד את תפילת מוסף של ראש השנה מהמחזור", מעיד שלמה שטרן. "הוא שמר על המחזור מכל משמר. בכל שנה הוא היה פורס את דפי המחזור על השולחן ומעיין בהם. במשך הזמן, הדפים התבלו והכתב החל להימחק. בכל זאת, לא מדובר כאן בדף רגיל ובדיו כמו שבדרך כלל מדפיסים מחזורים. בשלב מסוים ראיתי שחייבים לשמר את המחזור, אחרת הוא יעלם. ידענו תמיד שיש למחזור הזה ערך היסטורי נדיר, שסיפורו ייחודי וראוי שייזכר לדורות הבאים. לכן הצעתי לתת אותו ליד-ושם. אבל אבא שלי לא היה מוכן לוותר על המחזור".

בסופו של יום הצליח שלמה לרכך במקצת את התנגדות אביו. "שכנעתי אותו לערב בסיפור הזה את אנשי יד-ושם. קיוויתי שהם יצליחו לשכנע את אבי לתת להם אותו. כשהגענו – אבי, אני והמחזור – למוזיאון לא ידעתי למי בדיוק לפנות, למי לגשת. דפקתי על אחת הדלתות ואמרתי להם שיש לי מחזור שנכתב בשואה. מיד קפצו עליי אנשים רבים, שרצו לדעת במה מדובר. הם התלהבו מהסיפור ורצו, כצפוי, שהוא יגיע לידיהם. אמרתי להם שהאגוז הקשה לשכנוע ניצב לידי".

אנשי יד-ושם, שהבינו את משמעותו של האוצר ההיסטורי הייחודי הניצב מולם, עשו הכל כדי לשכנע את נפתלי שטרן. שטרן האב הסכים, רק בתנאי שאנשי המוזיאון הלאומי ישמעו בסבלנות את סיפורו. תנאי ממש קשה. וכי יש אספן בעולם, שמקבל פריט נדיר לאוסף שלו, הרואה בהקשבה לסיפור של אותו פריט תשלום כבד או עונש?

וכך יצא ששתי חוקרות בכירות מיד-ושם הגיעו לביתו של ר' נפתלי. במשך שעות הן ישבו וגבו את עדותו.

"אחרי שאבי סיים לספר להן את הסיפור המלא הן יצאו החוצה", זוכר שלמה שטרן. "יצאתי אחריהן ומחוץ לבית הן אמרו לי שזה אחד הסיפורים הכי גדולים שהן שמעו אי-פעם. ומדובר בחוקרות שכל היום עסוקות בלמצוא את הסיפורים הללו".

ואמנם בלה גוטרמן ונעמי מורגנשטרן – החוקרות הבכירות של יד-ושם שגבו את העדות משטרן – לא הסתפקו בנטילת המחזור למשמרת. הן המשיכו לאסוף עדויות אחרות, להרכיב את הפרטים, עד שלפני 15 שנה הוציאו לאור את 'מחזור וולפסברג', המביא את העלילה ואת צילום הדפים של אותו מחזור, שכתב במסירות נפש כה גדולה נפתלי שטרן ז"ל.

זמן קצר לאחר שתרם את המחזור ליד-ושם, חלה שטרן במחלה אנושה שגרמה להסתלקותו.