אורנה נאוטרה, אמו של סרן עומר נאוטרה ז"ל שהושב השבוע משבי החמאס, הספידה היום (שישי) את בנה בהלווייתו שנערכה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. בדבריה נפרדה מבנה שנפל בקרב ב-7 באוקטובר, והושב לקבורה אחרי יותר משנתיים.

"עומר שלי, ילד שלי. הילד המושלם והשלם. כמו שנלקחת – כך החזירו אותך אלינו. הרכב שעט איתך חזרה הביתה, והם זיהו אותך מיד. מלאך שלי" אמרה אורנה. "אנחנו, האמהות, עושות בילדים שלנו סימנים. כתם לידה קטן בצד שמאל של הפה – כזה שתמיד מסתכלים, לוודא שאין בו משהו לא בסדר. אצבע שנייה בכף הרגל קצרה מהרגיל. תלתלים מקורזלים, צפופים. נקודת חן. סימנים של גוף, סימנים מזהים. ואת לא רוצה לחשוב על כך שאת עלולה להדרש להם לדבר מעבר להתפעלות מפאר היצירה".

"ויש גם סימנים אחרים – סימנים שמעבר לגוף. החברמניות. האור. הגאווה שלך בחלקים הישראלים שבתוך הילד האמריקאי שלנו. בעברית שלך. בחומוס שאתה מכין. בבדיחה שלך – כשהצעת במסיבת הפרום הכי אמריקאית שיש, לחברת הילדות שלך שנמצאת כאן היום להיות ה'סחוג לחומוס' שלך. והילד גדל והופך לגבר. לאט־לאט את מתערבת פחות, מתבוננת מהצד על הקסם. הוא עסוק, עצמאי, דעתן, תחרותי. ואת לומדת לשחרר. עדיין מנסה לפעמים, ללא הצלחה מרובה, להכניס כמה שעות שינה ללוח הזמנים הצפוף".

מפקד סנטקום בראד קופר בהלוויה (צילום: דוברות מטה משפחות החטופים)

"אבל עומר, לך היה חשוב להספיק לחיות. לסחוט את החיים – להנות מההמבורגר עם כל התוספות, לגרוס את הקרח בין שיניך למרות שאמרו לך שזה עושה חורים בשיניים, לקחת חבר באמצע הלילה לנסוע רחוק למקום היחיד הפתוח ולאכול ערימות של כנפיים כי זה כרגע במבצע" סיפרה האם. "היה לך חוש הומור מיוחד משלך כמעט בכל דבר הכי בנאלי ראית הומור. צבעת את העולם בהומור שלך וסחפת אחריך את כולם".

"ואז מתקבלת החלטה – אולי תנסה להיות קצת בישראל. לחוות משפחה. להבין מאיפה אתה מגיע. שורשים. והלב מתכווץ מהאפשרות שאתה תהיה שם ואנחנו לא אתך – אבל גם מתרחב, ואני מתרגשת בשבילך. כי אני יודעת בפנים את מה שאתה עוד לא ידעת שאתה עומד להתחבר בעוצמה לדברים שלא הכרת וידעת על עצמך. כי זה טוב. כי ככה חינכנו אותך".

(צילום: דוברות מטה משפחות החטופים)

אורנה המשיך וסיפרה על המכתב שכתבה לבנה בספטמבר 2019: "עומר שלי, עכשיו אתה יוצא אל דרכך באמת. כן, עברת הרבה 'הכנות' בשנים האחרונות – שבתונים, מחנות, מסעות. אבל זו הדרך שלך. ואנחנו כל כך גאים בך. כי צמיחה אמיתית קורית כשאנחנו מרחיבים את אזור הנוחות שלנו. תשאיר מקום לספק, ללב, לתהייה, לסקרנות. תנסה, תטעה, תצחק, תרגיש. גדול ומחוספס מבחוץ, רך ופגיע מבפנים. מקסים עם ילדים, רגיש, שובב, לפעמים בוטה, תמיד אמיתי. האם תיארתי עכשיו צבר? כן. אתה כל כך ישראלי. אבל גם כל כך אמריקאי. אתה שניהם, וזה היופי שבך".

"ואז הוא נסע, בדיוק כפי שהיה אמור. ואת נשארת – עם הדאגה הקלה ההיא, של אמא שיודעת. שמבינה שכל רגע ביחד, כל שיחת טלפון – יקרה ומשמעותית. וגם הוא מבין ברגישות שלו. ודואג לעדכן ולהתחבר. להרגיע חרדות כשמשהו קורה בארץ ובצבא. מעדכן מראש, שלא נדאג ללא סיבה. דואג לשלוח זר ליום האם וברכות לימי הולדת. תמיד מתכננים את הפעם הבאה. רוצים להיות יחד".

(צילום: דוברות מטה משפחות החטופים)

"אתה צומח ומתפתח בפיצול הדרך שהיא עכשיו שלך ואנחנו מנסים להיות לך מעטפת של אהבה ותמיכה וזה קשה לנו לא פחות לתת לאמהות אחרות לבשל לך, לדאוג שתהיה לך יומולדת שתרגיש את האהבה וההערכה שלנו חזקה ועצומה כפי שהיא. לחזק מבלי להחזיק. זו אמנות. ככל שהרחבת אתה את אזור הנוחות שלך, כן גם אנחנו, אחריך. כמו שלימדת אותנו – חיים עכשיו! המבורגר עמוס עם כל התוספות. ככה עומר. '‏ההורים שלי יעשו הכול בשבילי', אמרת לחברים על חוף הים, יומיים לפני שנלקחת מאתנו. וצדקת. והמשפט הזה הפך למצפן שלנו, בשנתיים של מאבק – להחזיר אותך הביתה".

"ועכשיו סוף־סוף חזרת. אבל עומר אהוב שלי, אתה כל כך כל כך הרבה יותר מזה… ואנחנו כולנו נשארנו עם החלל העצום שבין מי שהיית לנו ולעולם בחייך, ומה שעוד היית אמור להיות. ועם השליחות – למלא את הפער הזה באור ובטוב שאתה" נפרדה האם בדמעות. "אתה היית כותב את הדברים אחרת, אני יודעת. מסור וחד על הדרך שלך עד הנקודה הכואבת הזו. אמא אני לא מהמודאגים. גם לא היית מהמתלוננים. אתה מהמסתכלים קדימה. מהאופטימיים. מאלה שמלאי אהבה חיבור חיבוק ואהבת ישראל. מתפללת, אהוב ליבי, לכוחות – ושנהיה באמת, באמת ראויים".