רק השבוע ציינו שלושים שנה לרצח יצחק רבין. שלושים שנה לטראומה לאומית שכבר נאמר עליה כמעט הכול. ובדיוק ברגע הזה, בתזמון שלא יכול להיות יותר טעון מזה, "ארץ נהדרת" בוחרת להעלות מערכון שבו מחקים את רבין. לא במסגרת דיון, לא בהעמקה היסטורית, לא מתוך רצון לעסוק באופן שבו החברה הישראלית זוכרת ומתמודדת. אלא פשוט כדי להצחיק.

עכשיו תדמיינו את זה ב-14

וכאן מגיעה השאלה שלא נעים לומר בקול: האם זה באמת היה עובר חלק אם מקורו היה אחר?

כי תסלחו לי, אבל תנסו לרגע לדמיין את התמונה ההפוכה. אם ערוץ 14, או כל גוף שמזוהה עם הימין, היה מעלה חיקוי של רבין – אפילו קל ואפילו בלי כוונה לעורר פרובוקציה, היינו רואים תוך דקות סערה ברמה ארצית. "פגיעה בזיכרון", "חוסר רגישות", "לא למדנו כלום מהרצח", "המשך דרכו של ההסתה". היו פאנלים, כותרות, תגובות פוליטיקאים, גינויים נחרצים.

כשזה בא מהצד "הנכון" – הכול מותר

אבל כשזה מגיע מערוץ 12 – ובמיוחד במסגרת המותג המוכר של "ארץ נהדרת", זה פתאום מוגדר כ"אמנות", "סאטירה" ו"חופש ביטוי". כאילו עצם העובדה שהמערכון מגיע מהמחנה התרבותי והתקשורתי ה"נכון" מעניקה לו לגיטימציה אוטומטית. כאילו יש בעלות על רבין – על הזיכרון, על הסמל, על איך מותר לדבר עליו.

וזו הנקודה האמיתית: זה כבר לא עניין של זיכרון, אלא של פוליטיקה של תרבות. בישראל של היום, יש מחנה תקשורתי-תרבותי שמחזיק בכוח להחליט מה מותר ומה אסור, מה "גבוה" ומה "פרובוקטיבי", מי רשאי לגעת בדמות היסטורית ומי צריך "לשמור מרחק".

על רבין אפשר לצחוק – אבל רק אם אתה שייך

כאשר "ארץ נהדרת" מחקה את רבין, זה מתקבל כמשהו שיש בו רשות – כי מדובר בגוף שנתפס כחלק מ"המרחב הנכון". הם מרגישים שהדמות הזו היא בתוך הבית שלהם. ולכן הם מרשים לעצמם לעשות מה שאחרים אפילו לא יעזו להעלות על הדעת.

רבין בארץ נהדרת. (באדיבות קשת 12)

אבל אם אותו דבר היה נעשה מהצד השני – מהימין, או מגוף שמזוהה עם קהל ימני, מיד היו מפרשים את זה כצעד פוליטי, כתוקפנות, כ"ניכוס" או "חילול". לא כי התוכן היה שונה, אלא כי זה מגיע מהכתובת הלא נכונה.

מי שולט בזיכרון – שולט בסיפור

וזה בדיוק מה שהמערכון הזה מדגיש: עדיין קיימת בישראל חלוקה ברורה בין "מי שולט בסיפור" לבין מי רק מגיב אליו. השמאל התרבותי מרשה לעצמו לגעת בכל – בזיכרון, בסמלים, בפצעים, כי הוא מרגיש שהוא בעל הבית שלהם. הימין, לעומת זאת, כשהוא נוגע באותן נקודות – נתפס כמי שעובר גבול.

קבר רבין (הדס פרוש/פלאש90)

הקו התחתון

וזה כל הסיפור: הזיכרון של רבין הפך מנכס לאומי לרכוש של צד אחד. כשהם עושים – זה "סאטירה". כשאחרים עושים – זו "פגיעה בזיכרון".

לא התוכן משנה. רק מי מחזיק במיקרופון.