בדיון הציבורי על סוגיית גיוס החרדים רבים נוטים לבלבל בין שתי שאלות שלא בהכרח קשורות זו לזו: האחת היא כיצד גורמים לחרדים להתגייס לצבא, והשנייה היא מה עושים במידה והם לא מתגייסים. אני טוען שהשאלות לא בהכרח קשורות כי האתוס החרדי סביב לימוד התורה בנוי במידה רבה על מסירות נפש: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (משנת אבות ו, ד). האם הגבלות על רישיון נהיגה או יציאה לחוץ לארץ רלוונטיות עבור שציבור שחי כך?

גם אם מדובר בשלילת קצבאות והטבות, ואפילו בעונשי מאסר, קיים ספק גדול עד כמה הוא יגרום לחרדים להתגייס. שכן, מי שחי בתודעה של מסירות נפש, ככל שנפעיל עליו יותר לחץ ואיומים כך יכול להיות שנגרום את ההפך מכך; זה רק יעצים אצלו את הרצון להקריב. כך הוא יחוש יותר משמעות בחייו. הוא יהיה מחובר יותר ללימוד תורה ומנגד, מנותק יותר מהצבא והמדינה. מי שיפחד וייכנע לסנקציות ויתגייס ייתפס כחלש רוח וכמי שאין לו דבקות אמיתית בתורה.

האם זה אומר שלא צריך סנקציות על החרדים? ההיפך מכך. צריך סנקציות חריפות, שעיקרן שלילה מוחלטת של קצבאות ותקציבים. אבל לא מהסיבה שזה מה שיגרום לחרדים להתגייס אלא פשוט כי זה לא מגיע להם. מי שלא נותן למדינה את המינימום המתבקש לא יקבל ממנה כלום.

אפילו לא צריך להציג את זה כסנקציות. צריך פשוט להפוך את המשוואה עבור כולם. מי שמקבל הטבות מהמדינה זה מי שנותן לה. ככל שאדם נותן יותר, כך יקבל יותר. הטבות דיור, הטבות מס, קצבאות – כל אלה המדינה תיתן עבור מי שנוהג בסולידריות ותורם לשגשוגה של המדינה. מי שלא תורם – ויהא זה חרדי, ערבי, דתי או חילוני – לא יקבל. ואם הוא תורם חלקית, הוא יקבל חלקית.

אז כיצד בכל זאת ניתן לגרום לחרדים להתגייס?

התשובה לדעתי טמונה לא בשירות הסדיר אלא במילואים. הגיוס לסדיר מוכתר כ'גיוס בני הישיבות' שהוא איום ישיר על נשמת אפה של החרדיות. אבל אם נתמקד במילואים ולא בסדיר ייתכן שנוכל לעקוף את המכשול הזה. קבלו הצעה: במקום לגייס לסדיר כל בחור חרדי יעבור הכשרה מינימלית לכשירות צבאית, כדי שניתן יהיה לגייס אותו למילואים – חודש בשנה, עד גיל 50. בעתות מלחמה, כולם יוכלו להתגייס ולצאת ל'מלחמת מצווה'. בעתות שגרה – יעשו מילואים כמו כל שאר עם ישראל.

שירות מילואים יקל מאד על עול המשרתים. הוא יביא לשורות הצבא עשרות אלפי לוחמים (מגילאי 20-50), שיוכלו להחליף את חיילי הסדיר באזורים רבים ולהוביל בחזרה לקיצור השירות שלהם, וישמש כעתודה לוחמת עצומה בימי במלחמה. בגלל אי שירותם במסלול הסדיר, החרדים יחוייבו ביותר ימי מילואים משאר החיילים המשוחררים, שיסתפקו בשמירה על כשירות מבצעית.

היתרון של פתרון זה הוא ראשית תודעתית – לא מדובר בגיוס בני ישיבות אלא מעין תשלום 'מס' למדינה. בנוסף, שירות שכזה לא מאיים על המשך של אורח חיים חרדי, שלו הם כל כך חרדים. משום כך פתרון שכזה יכול לעבור ביתר קלות בגרון של החרדים שלא יראו בו איום מיידי.

נכון, זה לא הפתרון האידיאלי. אבל אם אנחנו רוצים באמת לגייס חרדים ולא רק לפרוק עצבים עליהם – צריך לחשוב בכיוונים כאלה, היוצאים מן הקופסה, ולא להמשיך להתכתש באופן שלא יזיז אף אחד מעמדתו.

=======

הרב ד"ר עידו פכטר, ראש פורום מוע"ד בבית מורשה וחבר תנועת 'נאמני תורה ועבודה'