הסליחות והטרגדיה של האורתודוקסיה המודרנית

ווארט מפורסם, המיוחס לרבי מקוצק, מספר כלהלן: הרבי מקוצק יצא פעם אחת מחדרו, קודש הקודשים שלו, כדי לראות את חסידיו מתנדנדים בשעת התפילה. והוא זעק: דער וואס שאקלט זיך, שטייט פון ווייטענס. (ובתרגום חופשי: יכול אדם לראות, יכול הוא לנוע ולהזדעזע, ובכל זאת לעמוד מרחוק…")

אדם יכול לנוע ולהזדעזע, אבל הוא אמור לרעוד 'בתוכו' ולא רק בחוץ.

נזכרתי בווארט במהלך שיחה עם רב מקהילה אחרת אודות הסליחות בקהילתו. מבחינה טכנית, הוא תיאר שהם היו בסדר גמור. ההגייה של החזן הייתה מדויקת, הטעמים ללא דופי, הכל לכאורה מושלם ואע"פ ידידי ראה צורך לשתף אותי בתחושה שמשהו לא כשורה.

ליבנו את הדברים עד שהצלחנו להבין שמהות הסליחות הייתה חסרה: נשמה, יראה, אימה, פחד, כוונה והתרוממות רוח על ההזדמנות לתשובה.

תחושתו הייתה כי הצהרתו המפורסמת של רבינו יונה (שערי תשובה, א) כלל לא הייתה במודעות של בני קהילתו: "מן הטובות אשר היטיב שם יתברך עם ברואיו, כי הכנתי להם הדרך לעלות מתוך פחת המעשים ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו"

לטעמי (ואני מקווה שאני טועה) הבעיה כפי שהוא תיאר באזני אינה רק בקהילתו של מכירי, אלא נפוצה ורחבה הרבה יותר ומצויה בעולם האורתודוקסי כולו.

בתיאור הספרותי הוא תיאר לי כיצד הסליחות נראים בבכנ"ס שלו. "קצב ושפת הגוף של אנשים בקהל כאילו מבקשים לאמר לחזן: "כבר 12:30 לפנות בוקר (החזן מאריך מדי!). בואו נגמור עם זה מהר. אני אומר בדיוק את מה שעלי לומר. אל תגרום לי להקדיש יותר זמן לזה ממה שאני צריך ".

להבנתי זו הטרגדיה של אורתודוקסיה מודרנית, בו ההקפדה על הטקסט כבשה את השדה, אבל במקומות רבים מדי, הרוחניות כבר גורשה. מציאות שכזו, יוצרת שמירה אנמית על המנהג במקרה הטוב, ומיאוס מוחלט במקרה הגרוע.

החיפוש המסיבי לביטוי רוחני ורגשי, שמאפיין כיום את האורתודוקסיה העכשווית מכל הסוגים, מבטא מחאה בקול רם – לא נגד הלכה, אלא של צורך לגיטימי להחדיר לקיום המצוות את התחושה הפנימית ונוכחותו של אלוקים. כישלון מגמה זו, בא לידי ביטוי בניסיונות הנואשים לקצר את הטקסטים כדי לצאת ידי חובה של ההקפדה על הטקסט והתקנון. אלו מזכירים לי ניסיונות רפורמים שקיצרו את הטקסטים כדי להתנועע בקצב. אבל דרך זו פספסה את המטרה של קירוב אנשים לתפילה ולסליחות.

לאור מציאות עגומה זו, קשה להתפלאות על בני הנוער שמחליטים להסיר את הכיפות שלהם בשל תחושה של אי חיבור לדרך חיים של חיי תורה.

לצד נגע זה, קיים בעיה לא פחות קטנה שצריכה להטריד אותנו ושמה 'התבוללות'.

התבוללות היא סרטן אגרסיבי שמכרסם בגוף האומה שלנו. זה מתרחש כאן במדינת ישראל וגם בחו"ל. כוחות הרשע (כשם קוד) באמת מתכננים להשמיד אותנו, ומפתחים את האמצעים לעשות זאת. אחת מהם היא באמצעות התבוללות.

ניתן לסכם זאת באמור בתהילים: הם אמרו: אמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד". האם בעיות אלו לא מספיקות בכדי שנתעורר לזעוק מעומק נשמתנו לאלוהים שיעשה למענו – למעננו? האם איומים אלו לא גורמים לנו לחוש ולהרגיש??

ככלות הכול, לזו בדיוק נועדה התפילה, לזעוק בעת צרה. (ע"פ הרמב"ן שהינה מן התורה בעת צרה). [המפגש עם הבורא מתעורר ברגש של אימה ויראה, אפסות מול הנשגב, חוסר ישע מול צור העולמים. "אל תקרב הלום" לפני ו"תמונת ה' יביט". ממפגש זה תצמח גם אהבה]

שביעות רצון עצמית היא מחלה תמידית של היהודי. היא גם די קטלנית, כפי שנקרא בשירת האזינו בשבת שובה (דברים טו, לב) "וישמן ישורון ויבעט". מחלה זו מגיעה בכל הצורות והגדלים, ומדביקה יהודים שומרי מצוות, לכאורה, כמו אלו שאינם שומרי המצוות.

כמה ימים נותרו לימי התשובה. אנחנו צריכים לחפש את נשמותינו, לשחרר את נשמותינו, ולא רק לבדוק את גודלו של השופר, ולבדוק את שעון העצר – הסטופר, בזמן התקיעות, או לבדוק אורך התפילה. חיינו, וחיי נשמותינו, תלויים בזה.