ראה ראיתי את דבריו של מוהר"ש אבינר נר"ו, אשר למלחמה על גדרי הצניעות יצא. לדעתו, רוב רובן של בנות ישראל נחשבות כמחטיאות הרבים ועוברות על דת יהודית ח"ו. במחילת כבוד תורתו של מוהר"ש אבינר, אין זו דרכה של תורה כפי שנמסרה לנו מפי רבותינו הספרדים ע"ה, אשר למדונו תדיר לקרב ולא לרחק ולקרוא שלום שלום לקרוב ולרחוק. ובפרט בסוגיה ספציפית זו של הלכות צניעות, שכבר אלפנו דעה והראנו נתיבה מופה"ד סבא דמשפטים רבי שלום משאש זצ"ל. לזיכוי הרבים וללימוד זכות על ישראל נציג את התפיסה שעולה מדברי הרב אבינר, ולמולה מערכה למול מערכה, את גישתו ההלכתית-חברתית מורנו הגדול הר"ש משאש כפי שהיא עולה מפולמוסו בדבר היתר פאה נכרית, וכפי שנוכח: עמדתו של מורנו הגדול עומדת בניגוד גמור לשיטתו של הרב אבינר, הן ביחס לשיקולי הפסק והן ביחס להלכה למעשה- בדבר הגדרת בגדים צנועים.

אם נסכם את המורם מדבריו של הרב אבינר לכדי שיטה מלוכדת, נראה שהגדרתו של הרב אבינר לבגדם צנועים מתבססת על שתי הנחות עקרוניות. הרב אבינר מציין את המגמה בבסיס הגדרת בגד צנוע, מגמתו לגרום לאישה לתפוס כמה שפחות נוכחות, ובלשונו: "ומה הוא בגדר צנוע? א. שמכסה הכל. ב. שאינו צמוד. ג. שאינו מושך עין בצורתו או בצבעו". וזאת חרף העובדה שדרישות ההלכה בדבר כיסוי הינן ספציפיות ביותר ושנויות במחלוקת. ונוגעות בפירוש למעט מאוד פרטי לבוש. כגון כיסוי ראש, שרוולים וירך, מסתבר שהרב אבינר, במקביל לפוסקים המחמירים ביחס לפאות נוכריות, דורש כעין "טעמא דקרא" ומרחיב את חובת הכסוי לכל מקרה שבו הנוכחות הנשית מובלטת לאור ההנחה שזהו העיקרון העומד ביסוד גדרי הצניעות, וזאת בין אם מדובר על חלקי גוף שלא נידונו בהלכה בפירוש, ובין אם מדובר על בגדים הכשרים מבחינה הלכתית אך מושכים את העין.

א.. התפיסה העקרונית יותר שעומדת בבסיס הגדרה זו, שכאמור שוללת החלוקה בין בגדים שאינם שאינם עומדים בגדרי ההלכה המקוריים המפורשים בש"ס וראשונים- כגון חיוב כיסוי ראש לערווה או כיסוי שוק לבין בגד "מושך עין בצורתו או בצבעו". היא שעצם ההתבלטות של האישה במרחב הציבורי הינה פגיעה בהלכות הצניעות, ובלשונו של הר"ש אבינר: "הגר"א כתב באגרתו לאשתו, שעדיף לאשה לא לבוא כלל לבית הכנסת. אין לאשה חיוב לבוא לבית הכנסת", ובהמשך: "ההידחפות בשיחה בין גברים". לאור תפיסה זו אין להבחין בין לבוש צנוע שאין מגמתו להסתיר ולהדיר את האישה מהמרחב הציבורי האדם. אלא אדרבה מאפשר לה לבטא את עצמו כיאות ולהציגה בפני החברה, שהרי כל רצון נידון ברותחין ונתפס כצורת לבוש לא צנועה ופתיינית, ובלשונו של הר"ש אבינר: "שאלה: אבל נשים רבות לבושות לא צנוע, טוענות שאין זה בשביל הרואים, אלא שכך הן מרגישות טוב בינן לבין עצמן. תשובה: עליהן לעשות חשבון נפש אמת, האם גם כשהן קמות בבוקר הן מיד מתלבשות כן, או רק כשהן יוצאות החוצה". מתשובתו של הרב אבינר אנו למדים, שכל דרישה של אסתטיקה והתבטאות אישית הקשורה לנשים נתפסת במישרים כפגיעה בצניעות, והנגזרת לכך ברורה: אל להן לנשים להסתובב תדיר במרחב הציבורי, וממילא כל התלבטות בלבוש, מינית או שאינה כזאת, נידונת אף היא כפגיעה בצניעות- ומכאן ההגדרה השוללת כל ביטוי של האישה במרחב הציבורי.

ב.. עקרון נוסף שעומדת בבסיס הגדרה זו הינה שאלת ההכרעה בפסק. אכן: גברים ונשים מחויבים כאחד בהלכה, ובכללה: בהלכות צניעות, כבר עמדנו בדברינו שהרב אבינר בדבריו דורש "טעמא דקרא" ולאור כך ברצונו לדרוש כיסוי מוחלט של האישה והינזרות מבגדים נאים המבליטים את נוכחותה. דא עקא, ברור שיש לדון בשאלה זו בפרספקטיבה רחבה יותר ביחס להכרעה למעשה. כאמור, ההלכה מחייבת בהלכות צניעות כבשאר הלכות דקדוק מלא, אך משעה שיצאנו מידי חובת ההלכה עלינו להתלבט- האם על הנשים להצניע עצמן לחלוטין מחמת אותו "טעמא דקרא" והרחבה של גדרי הצניעות, אע"פ שאין הדברים מחויבים ע"פ עיקר הדין. או שאדרבה אסור עלהגביל את הנשים להתלבש אלא עלינו לדרוש מהגברים ביתר שאת לקיים את הציווי "ולא תתורו אחרי עיניכם" ולשמור על עיניהם במידה והם חוששים להרהורי עבירה. הרב אבינר אינו מסתפק בשאלה זו, אדרבה: דעתו נחרצת וחריפה ביותר ואינה משאירה מקום להתלבטות: "שאלה: למה? (=למה גדרי צניעות לנשים חמורה מלגברים) תשובה: "כי היא חוטאת ומחטיאה את הרבים. זו גם עבירה בין אדם לד' וגם בין אדם לחבירו. כיצד תבקש סליחה מכל האנשים שהחטיאה?! אולי מאות אלפים". ואף שיש לעורר מהבחינה ההלכתית על דבריו בדבר "הכשלת הרבים", שהרי כל הבקיא בדבר הלכה שסוגיה זו אינה נכנסת קטגורית סביב גדרי "לפני עור לא תתן מכשול". אלא שאף אם נניח שהדברים הם כעין הכשלה- הלא בראש ובראשונה אשמים הם הגברים הנכשלים. מכל מקום הכרעתו של הר"ש אבינר בזאת ברורה, לא זו אף זו שאין להכריע לטובת הנשים ולהטיל את האחריות על האנשים, אלא אדרבה הגברים נתפסים כ"מוכשלים" והנשים נאשמות בפגיעה בהם.

למול פסיקה מעשית וגישה עקרונית זו ניצב מורנו הגדול רבי שלום משאש בדיונו בדבר הפאות הנכריות. מבחינה עקרונית פאה נכרית אכן מהווה כיסוי ראש מלא, אך מאידך היא מיפה את האישה, וממילא: בשעה שנניח שכל יפוי של האישה נתפס כפריצות ופגיעה בגדרי הצניעות, ואם נתפוס שבמקרה שיש להחמיר על הגברים והנשים נחמיר על הנשים אזי מסתבר להגדיר את הפאה כ"בגדר לא צנוע". כנגד שתי הנחות אלו, העומדות כאמור אף בבסיס תפיסת הצניעות של הר"ש אבינר, יוצא הרב משאש חוצץ בתשובותיו ומתיר בכוחא דהיתרא את הפאות הנכריות. בשו"ת 'תבואת שמ"ש' סימן קלח התייחס הרב משאש לטענתו של הרב עובדיה יוסף המופיעה בהרחבה בשו"ת יבי"ע ח"ה ס"ה. לדידו: הפאות הנכריות בימנו נאות ונחשבות כפריצות וגורמות להרהורי עבירה- ולאור כך יש להרחיב ולדרוש "טעמא דקרא" ולאסור את הפאות. הרב משאש בתשובה זו מודה לרב עובדיה יוסף בניתוח המציאות, אך עכ"פ לדידו במצב שבו לפי עיקר הדין האישה לבושה בצניעות- אין להחמיר עליה להתכסות אלא אדרבה החובה הבלעדית היא על האנשים שלא יביטו בה, ובלשונו: "והנה אמת נכון הדבר, אבל הלוא עכ"פ לא אסרו לאשה שתתיפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם", רוצה לומר- אישה ההולכת על פי עיקר הדין, האחריות ההלכתית מוטלת לפתחן של האנשים ואין לדרוש ממנה לשנות מלבושה למענם. יש לציין שביחס לגדרי ההלכה מטעים הרב משאש כפי שהערנו כבר קודם- עלינו להיצמד לעיקר הדין ואין ביכולתנו לאסור בגדים מבליטים. יתרה מזאת: אין זה רצוי. שהרי משעה שיוצאים אנו ידי עיקר הדין האשמה רובצת לפתחם של האנשים. "גם צורת המלבושים של היום השתנו, ואע"פ שמותרין על פי הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפין את האישה מאד, האם נאסור להם?…ואין לנו ליכנס אם הוא מיפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם לא להביט". ראו כמה פשוטים ומזוקקים שבעתיים דברי רבנו הגדול בגישתו ההלכתית-חברתית בשאלת ההכרעה בפסק, האם להטיל את האחריות על הנשים ההולכות על פי דין ושומרות על ההלכה או על הגברים העוברים על ההלכה ואינם שומרים את עיניהם כראוי. וכמה דבריו שונים מדברי הרב אבינר המכתיר נשים שאינן מדירות עצמן ומסתתרות במרחב הציבורי כ"מחטיאות הרבים" ח"ו.

כעת נרחיב את העיון בתשובותיו בנוגע לפאה נכרית, ונראה שתפיסתו ההלכתית-חברתית של רבנו הגדול שונה מדברי הרב אבינר אף ביחס להנחה שכל יופי ואסתטיקה הקשור לנשים נתפס במישרים כפריצות ופתיינות. הרב משאש בשו"ת 'שמש ומגן' בסימן טו משיב באריכות לרב משה לוי שהשיג על היתרו בדבר הפאה הנכרית, ובסיום התשובה כותב: "והדבר ברור להלכה ולמעשה להתיר וגם מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר". שפתי הרב משאש ברור מללו, ניתן לדבר על ריבוי נוי בלבוש בהיתר אף מגמתו מופנית כלפי חוץ. לא זו אף זו, אין בדברים אלו רק היתר אלא גם "מצוה וחובה". הרב משה לוי השיב לו בזעזוע- הכיצד שעל האישה להתייפות לכל העולם? תשובתו של הרב משאש מפתיעה בפשטותה וכנותה: "והאמת הוא שבזה לא הוצרכתי למקורות בדבר פשוט והניכר לכל העולם, שכל הנשים שבעולם וגם אשת כת"ר בכלל, כאשר רוצים לצאת לשוק, אז מתלבשות יפה בבגדי כבוד כדי שיתראו בכלל נשים נכבדות ויקרות, ובבית אין לובשין אותן. שהן יקרין". אחר כך, מוצא הרב משאש כגודל בקיאותו מקורות רבים ונאמנים לאישוש עמדתו, אך ברור שהאינטונאציה הבסיסית של רבנו הגדול הינה שאין לשפוט כל הפגנה של נוי ואסתטיקה כפריצות. אלא אדרבה, הרצון והכמיהה להתלבש במלבושים נאותים ומכובדים נתפס כערך חיובי ומכונה על ידי רבנו הגדול כ"מצוה וחובה", ומתוך כך ברור שההחמרה בדמות "טעמא דקרא", אינה ראויה ואינה נכונה, שהרי לא רק שאין כל התלבטות והתייפות נחשבת כפריצות, אלא אדרבה היא נחשבת כצורך אנושי חשוב. וראה כמה רחוקים הדברים מדברי הר"ש אבינר שציטטנו בדבר הקוראים לחשבון נפש לנשים היוצאות בצורה נאה יותר לרחוב, רגישותו האנושית של הרב משאש ותפיסתו הבסיסית אינן מסווגות את לבושה הנאה של האישה כפריצות אלא אדרבה, כחובה ומצווה, שהרי הלבוש מבטא את אישיותו וכבודו של האדם.

עתה הראינו לדעת שתפיסת הצניעות של רבנו הגדול רבי שלום משאש שונה מהותית מתפיסתו של הרב אבינר, בשתי נקודות עיקריות. אין מגמתנו להסתיר ולהדיר  את הנשים מהמרחב הציבורי, אכן: חובה עלינו  לצאת ידי עיקר הדין כדי למנוע פריצות והרהורי עבירה. אך מעבר לעיקר הדין האחריות הבלעדית שלא להביט ולהסתכל במידה והדבר גורם להרהור עבירה היא על הגברים, ואין לאישה הלובשת בגדים נאים מכשילה את הרבים חס וחלילה, לא זו אף זו. בניגוד לדבריו הר"ש אבינר. רבנו הגדול מלמדנו מסברא פשוטה, שאין להתייחס לכל ביטוי של האישה בפרהסיא כפריצות, ונוי באישה איננו בהכרח ערווה- אלא מצווה, ומתוך כך הגיע למסקנה הלכתית פשוטה והפוכה- אין כל פסול בבגדים נאים של האישה, ואדרבה: על הגברים להחמיר עצמם להימנע ממראות אסורות, והשומע לרבנו הגדול ישכון לבטח.

(הכותב עוסק בתפיסתם החברתית ומורשתם ההלכתית של רבני מהמערב)