אני שמח שהרב איתי אליצור הרים את הכפפה והתיישב לענות להיפותזה שהעליתי לגבי הדעה המאתגרת ביותר את הציונות בתוך היהדות האורתודוקסית. אכן היפותזה אפילו די היפותטית. אודה גם שאני אישית מאמין בציונות, אבל לא מוכן בשל כך לטייח שאלות שעולות אצלי.

הדעה הרווחת בקרב מי שמאמין שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, היא שמדינת ישראל היא חלק מהגאולה האחרונה, זאת שאחריה יגיעו בהתאמה ולפי השיטות השונות, בניית בית המקדש, ימות המשיח ותחיית המתים. אם אכן זאת הגאולה האחרונה ואנחנו במסלול לבניית בית שלישי, לא אמורה להיות עוד גלות אחריה.

לכן ההשוואה ליהושוע בן נון ושיבת ציון בימי זרובבל שעשה הרב אליצור פחות מדויקת. מה גם שאצל יהושוע ובכל תקופת בבית ראשון הייתה נבואה והאל ציווה דרך נביאיו ישירות מה הדבר הנכון לעשות. גם עזרא ונחמיה נסמכו על הנבואות ואילו אצל החשמונאים ולאחר מכן במרד בר כוכבא לא הייתה כבר נבואה ולכן בדורם חכמים התפלגו בדעותיהם (ראו למשל פירושים המתייחסים לכך שחנוכה לא מוזכרת במשנה) וכך גם בדור הציונות. שהמרחק ממנו לנבואה הוא כה רב.

וארצה להתעמק יותר בתפיסת אתחלתא דגאולה. בישיבת תורת החיים בנווה דקלים, כחודש לפני העקירה התנוסס הפסוק מספר עמוס: "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם". כלומר כמו ששרו הציונים החילוניים: "אין עוד דרך חזרה" (רק בלי: "אם זה טוב ואם זה רע", כי וודאי שזה טוב…)

אחד המשברים התאולוגיים בקרב תלמידי הרב צבי יהודה קוק היה בפינוי ימית. שכן הגאולה לפתע נסוגה אחורה. עד שבאו רבני אותו דור ויישבו את הקושיה (הרב צבי יהודה דיבר על סיבוכים בגולה ולאחריו תלמידיו שהתמודדו עם המשבר לאחר פטירתו). ולמרות תירוץ הקושיה, כדאי לשים לב שהיה צורך ליישב אותה, כי האמונה היא, שזו הגאולה העתידית שעליה מדברות כל הנבואות התנ"כיות של שיבת ציון. גם בגוש קטיף השבר חזר על עצמו, רק ששם הייתה כבר תשתית רעיונית מימית להישען עליה. ולמרות זאת השבר היה נוכח.

מה שמציג במאמרו הרב אליצור בעצם מכוון למה שאני ניסיתי לעורר במאמרי. וזה הדיון האם אנחנו יכולים לנוח על זרי הדפנה ולהיות בטוחים שזאת הגאולה בה"א הידיעה. לפי הרב אליצור לא, זה הכל עדיין תלוי במעשינו. תפיסה כזו דווקא מרוממת את האדם ואת ישראל של שנות האלפיים. היא מחזירה את האחריות ליצירת חברה טובה, צודקת ומחויבת שלא רק נשענת על ברית אבות וההבטחה הנבואית לשוב אל ארץ בה דוד חנה. היא מציגה ביתר שאת מחויבות לדון באתגרים החברתיים, מוסריים, אמוניים העומדים לפתחנו. כמו שציין הרב אליצור שההחלטה אם זו גאולה או לא, תלויה במעשים שלנו. או אם תרצו חיזוק לפרשייה אותה אומרים פעמים ביום "והיה אם שמוע תשמעו". הטוב והשפע מחוברים למוסריות של העם.

כמובן שהתשתית התאולוגית מבית המדרש של הרב קוק יסודית וחשובה להבנה והתפיסה של התהליכים ההיסטוריים, מהו עם ישראל ומהי שיבת ציון. אבל מותר מידי פעם לפזול לצדדים אל גדולי ההגות היהודית וגדולי ישראל שהציבו אלטרנטיבה אחרת לשאלת הגאולה והציונות ולבחון אותם שוב לאור ההתרחשויות.

כיום ברור שהציונות ניצחה. ניצחה את אימי השואה ומנצחת בזירת ההתבוללות העולמית. אף על פי כן, כדאי לעסוק גם בתרחישים שקרו בהיסטוריה של אימפריות ומדינות שכבר אינם פה. הוגים מסוימים הגדירו אותם במונחים אורגניים, בכך שלישות מדינית יש תחיה, חיים ומוות כמו ליצור חי. גם בהיסטוריה של עם ישראל אנו רואים קושי בהחזקת מדינה לאורך זמן.

באותה ראייה היסטורית הנצחיות של עם ישראל מוכיחה את עצמה דווקא כעוף חול.ככזה היודע להמשיך ולהתקיים באותה זהות ללא מסגרת ריבונית. הרש"ר הירש אף ראה את זה כתחליף לחזון של ארץ ישראל (והרב קוק ביקר אותו חריפות על כך).

לכן תרגיל מחשבתי כמו שהצבתי בא לעורר את המחשבה והעיסוק בקיום ולדעת שלפתח חטאת רובץ, כל עוד לא הגענו באופן מובהק אל אחרית הימים.