לב כולנו עם משפחת שירה בנקי שנרצחה ע"י פושע-שנאה מן הדיוטה התחתונה ביותר. חבל-חבל על אביב שנגדע בלא עת, ועל נשמה שניטלה ביד שפל וזב דם.

הייתי מחשה לעת הזו אלמלא האויר כולו מלא התנפלות על 'הימין הרצחני', וה'קהילה' מנצלת אסון זה 'לסחוט' משרים, ח"כים ואישי ציבור 'התחייבות' לתמיכה בשאיפתם לשוויון זכויות, להכרה בנישואין חד-מיניים ולקידום מעמדם בחברה וכיו"ב. במסגרת 'ניצול הזדמנות' זו לא איפשרו לח"כי ימין בכלל, ו'הבית היהודי' בפרט, להביע זעקת מחאה כנגד הרצחנות ואי הסובלנות. ואכן, הימים האחרונים מאופיינים במצעד ראוה של אישי מדינה המשתחווים ל'מולך התועבה' ומאצילים מהודם עליו.

וכאן, דברים בפי לחלק ממנהיגי 'הבית היהודי' הפוליטי; בבית היהודי שלנו אין 'קהילה גאה'. קהילה המניפה דגל של סטיה, ומפתה לשורותיה בראש גאה ומתפאר – מקומה מחוץ לבית!

ואפרש דבריי; אינני עיור ולא חרש, וב"ה לא סובל מאוטם לב. ברמת היחיד לבי ודמעתי על החריגים הסובלים. חלק מהם מוצאים מזור במסגרות שונות, ואני ממליץ גם על עמותת 'כמוך' בראשות הרב אהרל'ה הראל משילה. אבל, וזה האבל הגדול; מה מקום לקהילתיות כאן? מה מקום לגאווה כאן? כל מי שנאמן – ולו חלקית – לערכי בית היהודי יודע כי מדובר בחריגוּת ולא בניפוח חזה; בשפלות ולא בגאווה!

תרועת התקהלות וזקיפת ראש של 'משפחה אחרת' הן קריאות קרב כנגד ערכי הבית היהודי (והמדינה היהודית). אוי למי שיתרצה להכניס לבית יהדותו תרבות זרה זו, כדי לרצות את התקשורת או לקושש תומכים.

באחת, הבנה אישית – כן! הכלה כקהילה – לעולם לא! התחשבות במצב מדכדך – כן! חגיגה צבעונית – לעולם לא!