בג"צ לא היה חייב להרוס את בתי דריינוף. פרשנות
ההסתמכות על כלל משפטי פורמלי כדוגמת "מעשה בית דין" שיכול והוא מתאים וראוי בכל ערכאה שיפוטית אחרת אינו יכול להיות בעל כח משמעותי בבג"ץ
בג"ץ דחה פה אחד את העתירה שביקשה למנוע את הריסת בתי דריינוף בבית אל, ובכך הותיר על כנו את צווי ההריסה. עתירה זו היא פרק נוסף בסדרת עתירות שהגיעו לפתחו של בג"ץ ואשר כל עניינם נסוב סביב אותם בתים בבית אל. אחת המכשלות שניצבו בפני אותם עותרים היתה סוגיית היעדר הליכי תכנון והיתרי בניה. בנסיבות אלו מצא לנכון בג"ץ, בגלגוליה הקודמים של העתירה, לדחות את העתירות, חידושה של העתירה הפעם נסוב סביב "נסיבות חדשות" אשר התייחסו להשלמת הליכי תכנון, כפי שהוצגה על ידי העותרים, ובעטיה ביקשו הם לשנות את ההחלטה המורה על הריסת המבנים.
הכרעת בג"ץ נסובה סביב הכלל המשפטי של "מעשה בית דין", אשר במהותו מבקש לקבוע את עקרון סופיות הדין [res judicata], לפיו לא ניתן להעלות טענה שהוכרעה על ידי ערכאה שיפוטית. בעטיו של עקרון זה קבע בג"ץ "דין העתירה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין" [פסקה 10]. בין נימוקי פסק הדין קובעת נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור "אפילו הייתי מניחה כי הליכי התכנון הסתיימו כדין וכי ניתנו היתרי בניה למבנים, לא היה בכך כדי לשנות את המסקנה כי יש לדחות את העתירה על הסף".
כאן עולה התהייה האם אכן יש לדחות את העתירה מהטעם של מעשה בית דין ולהסתפק בכלל טכני על פני דיונים עניינים שהיה מקום לדון בהם, כמו למשל מה משמעותו ומה נפקותו של ההליך התכנוני שבוצע בינתיים? האם ההליך התכנוני מאפשר בניה חוקית על אותו הקרקע? [פסקה 5 לפסק דינה של השופטת חיות].
סופיות הדין
המחוקק בהגדירו את תפקידו של בג"ץ קובע בסעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה: "בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה בהם צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר". י"סעד למען הצדק" זהו תפקידו של בג"ץ. הצדק הוא תכלית המשפט, ועל בית המשפט בפרשנות החוק צריך להגשים ולעשות צדק [השופט חשין דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס] בשאלה מהו צדק ואיך משיגים אותו קובע השופט זמיר "אני מדמה לעצמי את הצדק כאדם המחפש את הדרך הראויה, נע ונד, בעיניים פקוחות. הוא עומד לפני יער עבות של כללי משפט לאין ספור…עליו לעבור את היער כדי להגיע אל מחוז חפצו – משפט צדק. כדי להגיע לשם הוא מוכן לסטות מדרך המלך, לחפש דרך אחרת וללכת גם במשעולים צרים. אך הוא אינו יכול לעשות קפיצת הדרך בלי לעבור ביער ישר אל מחוז חפצו [דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני].
אלו העקרונות אותם על בית המשפט להניח כאשר הוא שם על נס את שאלת הצדק, וזהו העיקרון שבג"ץ צריך להכריע בו כאשר מתגלגלת לפתחו שאלות שבמהותן עוסקות בשיקולי צדק. מכאן שההסתמכות על כלל משפטי פורמלי כדוגמת "מעשה בית דין" שיכול והוא מתאים וראוי בכל ערכאה שיפוטית אחרת אינו יכול להיות בעל כח משמעותי בבג"ץ. דומה שגם בג"ץ עצמו היה ער לקושי זה ובפסק דינה של הנשיאה נאור היא קובעת "כלל הסופיות, אינו מוחלט. כשיש טעם מיוחד לכך, ישוב בית המשפט הגבוהה לצדק בעניין שכבר נידון לפניו.
כך למשל, אם אירע שינוי מהותי בנסיבות המקרה, כאשר התגלו עובדות חדשות או כאשר יש טעמים אחרים המצדיקים דיון נוסף בעניין נוסף…אולם חריגים אלה מצומצמים בהיקפם ואין להשתמש בהם כדבר שבשגרה [פסקה 12 לפסק דינה של השופטת נאור].
דומה שתפיסה זו, המבקשת לנתק את בג"ץ מכללי של מעשה בית דין ויצירת חריגים על פיהם יוכל בג"ץ לסטות מכלל של סופיות הדין מתיישבת היטב עם המגמה האופפת את פסיקת בתי המשפט ואת והמגמה שנעה אל הצד של פסיקה ערכית תוך התרחקות מפסיקה פורמלית. בנסיבות אלו נכון היה אילו בית המשפט היה עוסק בשאלות המהותיות שמעוררת סוגיה זו ולא מעניק משקל לפורמליות בהכרעתו. [בג"ץ 5215/15]
==
עו"ד אלישי בן-יצחק הוא מרצה במרכז האקדמי 'שערי משפט'.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו