אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עיריית ירושלים פינתה 7.5 טון אשפה מדירה של אספנית כפייתית

אספנית כפייתית של אשפה הפכה למטרד עבור שכניה. העירייה התריעה ושלחה צו פינוי אולם לאחר שבעלת הדירה התעלמה, הגיעו עובדי העירייה ובמשך יומיים הוציא 7.5 טון של אשפה מהדירה

מזבלה: כך נראה בית של אספנית אשפה כפייתית
  צילום: עוזי בונדק מנהל מחלקת הרובעים בעיריית ירושלים

כבר זמן רב שתושבי בניין באחת משכונות העיר בירושלים, מתלוננים על ריח אשפה חריף וצחנה גדולה שעולה מאחת הדירות בבניין. בעקבות התלונות הגיע צוות פקחים של העירייה יחד עם עובדת שירותי הרווחה לדירה המדוברת ונדהם לראות כמויות עצומות של אשפה וגרוטאות בכל חלקי הדירה. בדירה מתגוררת קשישה המוכרת לשירותי הרווחה וסובלת מאספנות כפייתית.

פניות רבות של עובדי הפיקוח אל בעלת הדירה לניקיונה לא עזרו  וגם כשהוצא כנגדה צו פינוי התנגדה בעלת הדירה לשתף פעולה והבטיחה הבטחות שווא כי תבצע את הפינוי בעצמה.

בלית ברירה, התארגנה עיריית ירושלים למבצע ניקיון מיוחד לפינוי האשפה בדירה, תוך שיתוף פעולה בין הפיקוח העירוני לאגף התברואה ובסיוע הלשכה המשפטית ואגף הרווחה. צוות הפיקוח העירוני בראשות מנהל  מחלקת הרובעים, עוזי בונדק, יצאו  בליווי  עובדת סוציאלית משירותי הרווחה, ושישה עובדי חברת ניקיון  והחלו במבצע הניקיון הנרחב בדירה.

מבצע הניקיון התקיים בנוכחות בעלת הדירה וארך יומיים שלמים, במהלכם פונו מהדירה לא פחות מ-7.5 טון של אשפה וגרוטאות, שהועברו למכולת ענק של אגף התברואה. בדירה נמצאו מוצרי מזון בשלבי ריקבון מתקדם, אשפה בכמות עצומה, תיקנים ומכרסמים ואף נשל של נחש באחת מפינות הבית. העובדים נאצלו לפעול במשנה זהירות ולגונן על עצמם עם מסכות ואמצעים נוספים, נוכח הצחנה הבלתי נסבלת שעלתה מהדירה.

משהושלם הפינוי ימשיכו עובדי העירייה בפעולות ניקיון וחיטוי הבית באמצעות חברת ניקיון. כמו כן, ממשיכים עובדי אגף הרווחה להיות בקשר עם הקשישה ולסייע לה ככל הניתן.

(צילום: עוזי בונדק מנהל מחלקת הרובעים בעיריית ירושלים)

הכניסה לדירה מקלחת ושירותים לפני המקרר לפני

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
צד אחר של הסיפור
אורי | 09-07-2015 7:47
ברור לי שלא ביקשו את רשותה לפני כן, וזה כמו לצלם את אותה קשישה עירומה בניתוח להסרת שד בגלל סרטן ואז להתפעל כמה השדיים שלה מקומטות ובכלל כמה זה מכוער ומזעזע לראות חזה כרות. אני מקווה שקוראי פוסט זה יחושו זעזוע וגועל מהרעיון. ובכן לצלם כמה מכוער הבית של אישה שיש לה בעייה נפשית של אגירה ולהזדעזע מזה זה אותו דבר עיני. זו חדירה לפרטיות של אותה אישה והצגת עירומה הנפשי לעין כל. למה? קודם כל כי יש לנו כבוד האדם וכבוד גופו ונפשו שיש גם לזקנים חולים ונכים. אבל דבר נוסף שעליו אני רוצה לשים את האצבע הוא שאגירה היא בעייה נפשית. נכות נפשית. שאל ממה נכות נפשית נובעת. ובכן פעם היו אנשים פשוט משוגעים ששמו אותם במתקני כליאה. הם חיו בטינופם וילדים אכזריים היו נוהגים לידות בהם אבנים כשהלכו ברחוב. בתרבויות פרימיטיביות היו המשוגעים לעתים נחשבים אנשים מיוחדים בעלי כוחות ואולי הופכים לשאמאן הכפר. בתרבות המערבית המודרנית התפתח מדע נפש הפסיכולוגיה שאומר שהתנהגות לא נורמטיבית, משוגעת, היא תוצאה של מצוקה או פגיעה שאדם עבר ונפשו נפגעה. בשלב זה אנו מבינים שהישישה המשוגעת שאגרה דברים כנראה סבלה ממצוקה נפשית. אולי השואה. אולי פגיעה מינית. אולי חוויית הגירה מחורבנת. מי יודע. ואז ערימות הזבל הם ייצוג אמנותי לצופה לפצע בנפשה. והדחף לסלק את הגועל היא דחיית החווייה ואמירה - סובלת יקרה לא מעניין אותנו מה שעברת. מה שזה עשה לך גרם לך להראות מגעיל ואת דוחה אותנו. ואנחנו לא מעוניינים להחשף לזה. בבקשה לשמור את הפצע לעצמך. וכאן הערה על טיב היחסים בין האנשים מוכי הגורל, ה"מוחלשים חברתית" בתקינות פוליטית של אשתקד, לבין החברה. איני זוכר אצל מי קראתי את זה לראשונה, אבל בכל אופן כך הדבר. לחברה לא נוח לראות מצוקה. מצוקה גורמת לתחושות אשם (לפעמים אפילו בצדק). היא מעוררת את המצפון לכורח לצאת מאזור נוחות לעשות משהו. הרבה פעמים המשהו הזה הוא לא נוח. נגיד להאכיל מישהו זקן שלא בדיוק בולע שדבריו אינם ברורים וריר יורד לו על חולצתו ועוד כפי שהרחיב קהלת בפרק האחרון בספרו. גועל. אנשים עניים הם הרבה פעמים כועסים מלוכלכים עניי דעת מתוסכלים. לא תמיד לפעמים. ואז ההפיהפי ג'וי ג'וי של העוזר הרומנטי והמתלהב נשבר על סלעי המציאות המכוערת והמעצבנת. התקווה והמהפכנות והשינוי נשברים על סלעי הייאוש והדכדוך. מה לעשות? לחברה לא נעים לראות את המצוקה. לפתור אותה באמת זה ארוך מסובך מורכב. חופר. אפילו יותר מהפוסט הזה. זה מחייב תהליך של ריפוי אמיתי שהחברה תעשה יחד עם הנפגע. זה זמן ומשאבים וכסף. הרבה יותר קל לפתור את הבעייה החיצונית לעטוף אותה וליצור שקט. והחיים הבורגניים יכולים להמשיך בסדרם בלי שאיזה גועל נפשי מוגלה של מצוקה צהבהבה ורירנית תעמוד לנו מול הפרצוף. הסיפור של הקשישה האגרנית הוא דוגמא מוחשית לכך. הנה הבית המכוער והמגעיל והמלוכלך והמסריח. הנה תמונות. ואנו שומעים על ההתגייסות הממלכתית של צוותי נקיון ועו"ס ורווחה ובריאות ופנים ואוצר. מאז רעידת האדמה בטיבט לא היתה כזו התגייסות. זרקו ניקו טיהרו חיטאו. והישישה? בטח עמדה בוכה בצד מול האונס האכזרי שמבצעים בבית שלה לטובתה כמובן. העו"סית טפחה על כתפיה וניחמה אותה. היו "כמה בעיות משפטיות" בחדירה הזו. אבל פטרו אותם די בקלות כי הרי מדובר הלו בקשישה קוקואית חסרת אמצעים. ועכשיו היא תגור בבית נקי יחסית ומחוטא ומסודר כמו כל שאר האנשים הנורמליים ולנו האנשים הנורמליים יהיה נעים בעין. גם יש קטרזיס. היה כיעור וגועל והנה בחורינו עשו נקיון ואור. ומה עם מצוקה נפשית שלה? שמחייבת תהליך נפשי ארוך תמיכה צמודה וכו'? לאורך זמן ולא חצי שעה של תכנית טלויזיה? לזה יש לי הרגשה יש פחות התגייסות. ועכשיו הערה אחרונה. אמר פסיכולוג חכם שכחתי את שמו שהתנהגות לא-נורמלית היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. במלים אחרות התנהגות לא מסתגלת כמו התמכרות התנהגות סיכונית או אגרנות הן צורות שבהן נפש האדם הפגוע מצאה מזור למציאות נפשית איומה. וזו אלטרנטיבה למשהו עוד יותר בלתי נסבל. זה פתרון. דוגמא אפשרית. אדם זקן חי בעולם חסר משמעות. ימיו עוברים והוא בודד. אין לו כבר מה לעשות בטח שלא בעולם מהיר ששייך לצעירים. והנה הוא מוצא משמעות בכל מיני חפצים שאף אחד אחר לא מוצא בהם משמעות. בשבילו הם סיפור שהוא מספר לעצמו ומוצא בו נחמה. אמת שרוב הסיפור הוא דמיון. ואת פנטזיה של הערך של החפצים בעיניו הוא לא מצליח לממש במציאות שלנו. זה הכל בראש שלו. אבל למה זה אומר שזה לא אמיתי? שאל דמבלדור... והנה באים בחורינו וקורעים את התפאורה, מכלים את תמונת השווא ואת קורי העכביש של הדמיון. והנה רואה הישישה את האמת. שהיא ישישה חסרת תועלת שאוספת זבל. שעוד מעט תמות ואין שום דבר בעל משמעות בימים שנותרו לה. נהדר. אין מה לומר עבודה טובה.
2
2 צודק מאה 100%
אבי הירושלמי | 10-07-2015 17:04