פרשת נשא היא המשך ישיר לפרשת במדבר העוסקת בהערכות הנכונה לקראת היציאה לדרך, אל המדבר הגדול והנורא.

התנועה מחוץ לבית, הטלטול ממקום למקום בחוסר וודאות, עלול להביא עמו מצב של אי יציבות רוחנית, של "עייף ויגע" הגורם ל "ולא ירא אלוקים", העמידה של האדם מול המדבר האינסופי המנוגד לאופיו של בן אנוש, ללא יישוב וללא חיים נורמליים מערערת את בטחונו של האדם ומחלישה את יכולת עמידתו הפיזית והמוסרית עד כדי נפילה.

מצד שני המדבר הוא אתגר, הוא נקי מכל זיהום, יש בו עוצמה של שקט וטבע המכשיר את האדם המתבודד לשמוע קול אלוקים הבוקע מתוך ההוויה ולתת דרור לנשמתו, לא לחינם הוכשר מדבר סיני לקבלת התורה.

כדי לנצל באופן מיטבי את המדבר ולהינצל ממוקשיו, יש צורך בהכנה יעילה, פרשות במדבר ונשא עוסקות בהתארגנות לקראת האתגר שבתנועה אל הלא נודע: ראשית מפקד בקריאת שם, שענינו הדגשת ייחודיותו של כל אחד ואחד והגדרת תפקיד ומטרה.

שנית סדר תנועה וחנייה כשכולם מכוונים בדגלים אל מול המשכן, סביב הלויים הכוהנים ומשה.

ולבסוף חידוד והבדלה בתוך הקודש פנימה, הגדרה ברורה של תפקיד הלויים ואזהרה מפריצת גדרים וסמכויות "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו"(במדבר ד' כ').

פרשת נשא ממשיכה לבנות את הסדר, ומצווה לשלח מחוץ למחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, ההרחקה מן החטאים היא חלק הכרחי בהליך ההתקדשות, כשטוב והרע משמשים בערבוביה אין אפשרות של צמיחה והתקדמות אמתית

בעל הטורים מדמה את ההליך הזה למה שקרה לאדם הראשון כתוצאה מחטאו, "הצרוע דהיינו הנחש, וזב דהיינו האישה, וטמא לנפש דהיינו האדם שנענש במות תמות".

הנחש משול למצורע שגורש האישה שלקתהבנידות וזיבה משולה לזב, והאדם שנקנס במיתה משול לטמא המת.

ישראל במדבר דור דעה, הגיעו לקומת האדם הראשון, "פסקה זוהמתן" המחנה מחנה שכינה ,השראת קדושת גן עדן, ולכן יש צורך בנקיות וזהירות מרובה, שלא מאפשרת שיקננו בקרבה חטאים הגורמים סילוק שכינה, שהיא בית תענוגיה!

בסמיכות להרחקת הטמאים מופיעה פרשת גזל הגר, הבאה להזהיר אותנו מהרחקתו מן המחנה מבחינה פיזית ורוחנית, לעיתים הזהירות המופלגת והרחקת הרע מתוכנו, עלולה להתפרש כמתן לגיטימציה להרחקת החלש, התורה נחלצת להגנתו של הגר ומזהירה אותנו מניצול חולשתו הטבעית.

עוד נדבך בשמירה מן החטא היא הקשר המתמיד לכהן, אל הקודש ומקדש, לכן אחרי הסדר שעושה התורה במחנה היא מביאה שלוש פרשות: מתנות כהונה, פרשת סוטה ופרשת נזיר.

הקשר ברור :כדי לא לסטות מן הדרך חייבת להישמר רציפות הקשר אל מוסד הכהונה, הניתוק מהקודש מערער את יציבות הבית, מכניס בו רוח שטות "אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות"(תנחומא, נשא,ה').

הסטייה באה לדעת חז"ל מהפגיעה בקודש" אם אתה מעכב מתנות הכהן ,חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה"(רש"י,ה',יב') אם לא נשמר הרצף בקשר לכהן ולמקדש מתחלפת רוח הקודש ברוח שטות.

ומי שירד או נחשף למחלת הסטייה צריך תוספת קדושה "יזיר עצמו מן היין", יוסיף טהרה וקדושה.

כשהסדר נשמר באה עמו ברכה, ברכת כוהנים, "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"