אמש, זמן לא רב אחרי סיום ישיבת הצוות המצומצם לקראת המשך הלחימה בעזה סערו הרוחות. ההדלפות היו בשיאן. מחד – הרמטכ"ל נכנע וגם הוא תומך עכשיו בכיבוש מלא של עזה. מאידך- הרמטכ"ל לא רואה בכך מציאות ואפילו ננזף על ידי ראש הממשלה בציטוטים – "תפסיק לאיים בהתפטרות כל הזמן" מצד נתניהו כביכול, ומצד זמיר "למה אתה משלח את בנך להשתלח בי?".

אז ראשית – הדברים לא קרו. זה לא קרה בכלל בדיון אמש. מעין שיח של פקידים. זאת כדי להבהיר.

ועכשיו, מה באמת רוצה המטכ"ל ובראשו אייל זמיר? אז בואו נשים את הדברים על השולחן ובצורה בהירה: הרמטכ״ל התקפי. כזה הוא היה מעולם, ואין בכלל ספק שבראש מעייניו שחרור החטופים.

ובאשר ללחימה – זמיר בעד ניצול היתרונות בשטח שהושגו בחודשים האחרונים: כיתור חמאס והתשתו בתקיפות מכל הכיוונים תוך שליטה בצירי האספקה וההתעצמותו. ככה סוברים בצבא שנכריע את חמאס ונתיש אותו בלי ליפול ללחימת גרילה – שהיא יתרון לאויב – ובלי ליפול לבור אסטרטגי של שליטה בשני מליון תושבים.

ברור שלא כולם רואים זאת בצורה כזו. בישיבת הקבינט המורחב יוצגו כל החלופות. הצבא יכול לעשות את הנדרש. אבל חשוב לדעת באמת מה דעתו.