ההספדים המרגשים שנשמעו על הגאון הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שהיום אזכרת השלושים שלו, שידרו שבראש ובראשונה הוא היה ת"ח בעל ידע נרחב ויכולת עיונית נדירה.

דיברו על הענווה, על הרגישות, על עבודת השם המיוחדת, על 'איש המשפחה' החמים, כמו גם על רוחב האופקים שכמותו כבר לא רואים, אך הבהירו שהבסיס היה תורה, גמרא, התמדה.

ואם כך,שאלה כנה לי אל תלמידי הרא"ל– האם דרככם החינוכית וסדרי העדיפויות שלכם בונים חברה שמסוגלת, תיאורטית, להצמיח מתוכה את הרב ליכטנשטיין הבא?

אם האישיות מרהיבת העין הזו חוצבה בכור העיון הלמדני ונבנתה מתוך עשרות שנות התמדה חסרת פשרות, מוכרחים אנו לשאול את עצמנו בכנות – האם החברה הדתית לאומית אותה רואים בחזונם תלמידי ומוקירי זכרו של הרא"לזצ"ל, היא חברה שיש לה סיכוי כלשהו להצמיח מתוכה את הרא"ל הבא?

לו הרא"ל היה שומע לעצתנו וצועד במסלול הקלאסי של הציונות הדתית –ישיבה תיכונית-בני עקיבא-ישיבת הסדר-אוניברסיטה –האם הוא היה הופך לאדם שרגליהם של תלמידיו החשובים רועדות בעמדם לפניו?

אי אפשר לקחת מהרא"ל רק את הידע הכללי הנרחב, התמיכה בהסדר לכתחילה, ההומניות האוניברסלית שבהגותו, אבל להצניע, יחסית, את ההתמדה הטוטאלית, את עמל התורה התובעני ואת עבודת התפילה הנשגבה.

אי אפשר שלא לשאול מה משקל היצירה הלמדנית של הרא"ל מול היצירה ההגותית שלו, ומה נקבל מהשוואה דומה ביצירתם של תלמידיו, נושאי דגלו ברשות הרבים התקשורתית?

ההיגיון מחייב שאם מפארים ומרוממים את הרב ליכטנשטיין, מתגאים בזכות ללמוד אצלו ומציבים את דמותו כמודל לחיקוי וכמקור השראה לדרך החיים הנכונה, צריך גם לפעול לבנות פס ייצור שמנפיק הרב ליכטנשטיינים, ליצור חברה שיש בה יותר התמסרות תובענית רחבה ללימוד התורה.

מוקירי דמותו ומפארי זכרו מוכרחים להנחיל לדור הבא את דמותו האמתית של הרב ליכטנשטיין – משכיל, רגיש ועניו, פתוח וקשוב לערכי העולם שבחוץ, אך בעיקר תלמיד חכם וירא שמים, שקדן שעיקר עולמו ורוב עמלו היה להבין לעומק עוד שתי שורות בחידושי הרמב"ן.