“תזכרו אותנו בקידוש שישי” - זעקת לב של בת דודתו של החטוף רום ברסלבסקי

אני רוצה לנצל כל במה אפשרית על מת לספר על רום – ילד צנוע, מסתפק במעט – מעט אוכל ומשפחה שאוהבת אותו.

בשבילו, זה מספיק כדי להיות הבן אדם המאושר בעולם. אפילו את זה אין לו עכשיו. לא תוכלו למצוא את רום לא מחייך או צוחק. רק מחפש לעזור לאנשים, זה ילד שהוא מלאך משמיים.

במסיבה – כשהוא החליט להשאר ולהציל אנשים זה לא הפתיע אותנו. רום יכל להינצל, אבל בזכותו אנשים ניצלו וחללים הובאו לקבורה ראויה.השבוע לאח של רום היה יום הולדת – איזה מן איחול זה שאח שלך יחזור מהשבי?

אני לא מסוגלת להאמין שזו המציאות שלנו.

הסרטון של רום מהשבי זה הדבר הכי קשה שראיתי בחיים שלי. הקול שלו מהדהד לי ומלווה אותי בכל שנייה ביום: "שנה וחצי של סבל וגהינום כל יום מחדש, שנה וחצי של חוסר אוכל וחוסר שתייה. אני חצי מהזמן חולה. כל היום אני סובל. אני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי, לאן אתם רוצים להגיע? לאיפה? ההפצצה הבאה תהיה על הראש שלי.בבקשה תעצרו את הסיוט הזה, כל עוד אני חי ונושם תחזיר אותי ותוציא אותי מפה".

איך אפשר לחיות ככה? אין לי חיים, אין לי מהות, אין לי למה לחיות, אני רק מחכה לרום.

אם הייתי חטופה בעזה, כמו רום, הייתם משאירים אותי שם כבר כמעט שנתיים?אל תגידו לי שהחטופים בראש סדר העדיפויות שלכם. במקום מילים, בואו נחזיר אותם.

כמה עוד נצטרך לחכות?21 חודשים שאנחנו בגיהנום הזה, איפה מה שחשוב באמת? האם איבדנו צלם אנוש? החוסר אונים הזה שאין לי אפשרות לעזור לרום כשאני יודעת שהוא בגיהנום ועובר התעללויות. החיים שלנו הם לא ריאליטי, כשהם שם אנחנו אולי פה אבל אנחנו מתים כל יום מחדש.

זהו סבל בלתי יתואר לכל המדינה – טראומה שלא תשתקם בלי 50 החטופים והחטופה. כל המדינה מאחוריי, אני מרגישה את זה.

אני רוצה לבקש מכם משהו: כשאתם יושבים בארוחת שישי בקידוש עם כל המשפחה, תזכרו אותנו. תזכרו שאין לנו את זה, אין שמחה כבר שנתיים, אין לנו שום רגש חוץ מעצב עמוק ודאגה. אני מרגישה שאני מאכזבת את רום כל יום מחדש, הוא סומך עלינו, על המשפחה, על המדינה.

הכוח ביידים שלנו, אנחנו יכולים לעשות היסטוריה. זה הזמן להחזיר לנו את האוויר לנשימה – למשפחה של רום, למדינה כולה.