ליאה תומפסון, מהשחקניות הבולטות של שנות ה־80 וה־90, לא מיהרה לחשוף את עבודותיה בפני ילדיה. "לא הראיתי להן את רוב הסרטים שלי, כי אני מתנשקת עם אנשים כל הזמן — וזה היה טראומטי בשבילן" היא מספרת. "כשהיו קטנות, הן פשוט אמרו: 'אמא מתנשקת עם מישהו שהוא לא אבא — וזה גורם לי לבכות!'"
התפקיד הזכור ביותר של תומפסון, לוריין ביינס, דווקא קשה במיוחד להסבר לילדים: אמו של מרטי מקפליי, שבמהלך הסרט מתאהבת — מבלי לדעת — בבנה העתידי, שחזר בזמן לשנת 1955. "הבנתי את ההומור החתרני בזה" היא אומרת. "חשבתי שזה פשוט קורע מצחוק."
"הסרט לא היה עובר היום"
בעיני יוצרי הסרט, העובדה שהוא יצא דווקא ב־1985 הייתה לא פחות מקריטית. "אם היית עושה את 'חזרה לעתיד' היום, והם היו חוזרים 30 שנה אחורה — זה היה ל־1995, וזה לא היה נראה כל כך שונה" אומרת תומפסון. "הטלפונים היו שונים, אבל לא היה את הפער הענק שהיה בין שנות ה־50 ל־80."
התסריטאי והמפיק בוב גייל מוסיף בנחרצות: "הסרט הזה לא היה נעשה היום. אם היינו באים עם התסריט לאולפן, הם היו שואלים מה העניין עם היחסים בין מרטי לדוק. היו מפרשים את זה כפדופיליה או משהו כזה. היו מעלים אלף הסתייגויות."
התסריט שנדחה עשרות פעמים
גייל ושותפו לבימוי רוברט זמקיס הכירו בלימודיהם ב־USC. הרעיון לסרט נולד כשגייל מצא את ספר המחזור של אביו ותהה מה היה קורה אם מישהו היה חוזר בזמן ולומד יחד עם אביו בתיכון.
אך האולפנים לא התלהבו: יותר מ־40 פעמים נדחה הרעיון בטענה שהוא "מסוכן" או "מוזר". רק לאחר ההצלחה של זמקיס עם "רומן על אמת", ובזכות התמיכה של סטיבן ספילברג, אישרה יוניברסל את ההפקה.
הכישלון הקצר של אריק סטולץ
בתפקיד מרטי לוהק תחילה אריק סטולץ — אך במהרה התברר כי המשחק הדרמטי שלו לא תואם את רוח הסרט. "הוא ראה את זה כמעט כטרגדיה" נזכר גייל. "הוא פשוט לא הביא את ההומור שציפינו לו."
זמקיס נאלץ להחליפו — החלטה קשה ונדירה בהוליווד — והביא במקומו את מייקל ג'יי פוקס, שלוהק מלכתחילה אך לא היה זמין. פוקס עבד על הסרט בלילות, לאחר ימי צילום לסדרה "קשרים משפחתיים", אך הביא עמו את הקסם, האנרגיה והדיוק הקומי שהיו חסרים.
תומפסון משווה אותו לקומיקאים הקלאסיים: "הוא עבד על הגאגים, על התגובות, על הקומדיה הפיזית – כמו לורל והארדי, כמו צ'פלין. זה היה מרשים."
גבול דק בין קומדיה למוזרות
הסרט נוגע בקונספטים לא שגרתיים, כולל סצנה שבה לוריין (תומפסון) מתנשקת עם מרטי (פוקס), מבלי לדעת שהוא בנה. "זה היה קו דק מאוד" היא אומרת. "זמקיס התעקש שזה ייעשה בדיוק. היה צריך לגרום לקהל להבין שהיא יוצאת מהקראש, רק דרך הנשיקה."
בזכות הבימוי, המשחק והמוזיקה – זה הצליח. "אלה אנשים 'קטנים', לא גיבורים גדולים, אבל הרגעים הקטנים האלה קיבלו עוצמה אמיתית" תומפסון אומרת.
השפעה פוליטית, תרבותית – ואפילו נשיאותית
הסרט היה שובר הקופות הגדול של 1985 והכניס מעל 200 מיליון דולר בארה"ב בלבד. הוא נכנס מיידית לפנתיאון של הוליווד. נשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, אהב כל כך את הבדיחה על חשבונו — "רונלד רייגן? השחקן? אז מי סגן הנשיא – ג'רי לואיס?" — שדרש מהקרנת הבית לעצור ולהחזיר אחורה.
המשפט האיקוני "Where we're going, we don't need roads" ("במקום שאליו אנחנו נוסעים — לא נצטרך כבישים") נכלל בנאום מצב האומה של רייגן ב־1986.
אם הייתה להם מכונת זמן אמיתית…
לשאלה לאן היו חוזרים בזמן, תומפסון משיבה: "כנשים, אין הרבה תקופות שרצית לחיות בהן. הזמן לא היה טוב לנשים. אז בשבילי זו שאלה פוליטית, לא קלילה."
גייל, לעומתה, היה חוזר לשנת 1947, לראות את אמו מנגנת במועדון לילה בסיינט לואיס. "אני לא רוצה לדעת מה יקרה בעתיד. זה מפחיד מדי. אבל לראות את אמא שלי מופיעה — זה היה מרגש."
המורשת חיה — גם על הבמה
ב־2020 עלה לראשונה המחזמר המבוסס על הסרט, בהפקת גייל, וכבש את הבמות בלונדון, ניו יורק ומדינות נוספות. "כשראיתי את החזרה הגנרלית עם הדלוריאן, זה היה רגע של אושר טהור" הוא נזכר. "לשמוע את הקהל משתגע — זו הייתה הוכחה שמדובר ביצירה נצחית."
ובסיכומו של דבר, הוא אומר: "אם מייקל ג'יי פוקס לא היה שם, כנראה שלא היינו יושבים כאן ומדברים על זה. הכל היה צריך להתחבר – וזה פשוט קרה."
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
