פרשת בהר: שיעורו השבועי של הרב אבינר - סרוגים

פרשת בהר: שיעורו השבועי של הרב אבינר

האהבה לאחר היא עבודת ד', דבקות בד', המוסריות היא רצון ד'. אמנם אנו לא שוללים את המוסריות מהצד הכללי או התועלתני, אך הם פחות עליונים. המציאות היותר עליונה היא קיום המצוות מתוך אהבת ד', ככל שאני יותר דבק בד' כך אני יותר "ואהבת לרעך כמוך"

author-image
פרשת בהר: שיעורו השבועי של הרב אבינר
  (Yossi Zamir/Flash90)

מצוות השמיטה

הסוגיה הראשונה בה עוסקת פרשתנו היא מצוות השמיטה (ויקרא כה א-ב): "וידבר ד' אל משה בהר סיני לאמר… ושבתה הארץ שבת לד'". אמנם יש לתמוה, מדוע חרגה התורה מהרגלה לכתוב "וידבר ד' אל משה לאמר", והדגישה כאן שדיבור זה נאמר בהר סיני?
מבאר שם רש"י: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני?! אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהם מסיני". כלומר, התורה מבארת כאן שכפי שמצוות השמיטה נאמרה בסיני, כך כל התורה כולה נאמרה בסיני. לימוד זה נקרא 'בניין אב', שהתורה אומרת דבר מסוים פעם אחת וממנו אנו למדים לכל שאר המקרים הדומים.

אך עדיין יש לברר – מדוע התורה בחרה ללמד אותנו כלל זה דווקא על ידי מצוות השמיטה, מדוע היא בניין האב שממנה למדים לכל שאר המצוות ולא מצווה אחרת, כגון שבת או כשרות? אלא שיש להבין שהשמיטה היא המצווה בה"א הידיעה. הבנה זו מתחזקת על ידי דברי חז"ל (שבת לג א), האומרים שישנן מספר סיבות שגרמו לחורבן הבית הראשון: גילוי עריות, שפיכות דמים, עבודה זרה ושלא שמרו שמיטין. המהר"ל בספרו דרך חיים (א א), מבאר ששלוש העבירות הראשונות הן עבירות כל כך קשות שפוגעות באנושיותו של האדם, עד כדי כך שכבר אינו נחשב לאדם, "ולפיכך באלו ראוי שיהיה נהרג ואל יעבור, כיון שקיום האדם על שלשה דברים השנויים כאן שעל ידי שלשה דברים העולם עומד, ובהפך שלהם אין לאדם מציאות כלל. ואם ירצה לעבור ואל יהרג, הרי על כל פנים נחשב כאלו אין לאדם מציאות, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב". אם כן, על ידי הבנת גודל חומרת העבירות הללו נבין גם את גודל העבירה הרביעית שעליה היה החורבן – ביטול השמיטה.

מצוות השמיטה – הוכחה לתורה משמים

שאלו מוכיחי אמיתות התורה, כיצד אפשר לדעת בוודאות שהתורה ניתנה מסיני ולא משה כתבה? וענו שזה מוכח מכך שיש בתורה הבטחה (ויקרא כה כא): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים". כלומר, כותב התורה הבטיח שבשנה השישית הארץ תתן תבואה המספקת לשלוש שנים. אם כן, יש אפשרות לבדוק בשמיטה הראשונה האם באמת התורה היא אלוהית או האם משה כתב את התורה בעצמו. אדם המעוניין להערים על סביבתו לא היה נותן להם כלים לבדוק אותו.

בפילוסופיית המדע של פופר זה נקרא "יסוד ההכחשה". כאשר איש מדע מעוניין להביא תיאוריה, עליו להציג עם התיאוריה ניסוי המוכיח את טיעוניו, ואם הניסוי נכשל עליו להודות שהתיאוריה שלו מוטעית. שהרי יש צורך לעשות בדיקה של כל תיאוריה כדי לוודא את נכונותה, על מנת שאנשים לא ימציאו תיאוריות.

אמנם אנו מאמינים שהתורה אמת משום שהיא ניתנה בנבואה, אך מי שאינו מאמין יכול לראות שיש כאן הוכחה. בנוסף לכך, אם התורה הייתה חידוש של משה רבנו, כיצד היה מעיז להכניס למדבר סיני עם שלם, הרי כל העם ימות ברעב. כאשר יצאו ממצרים "צֵדה לא עשו להם" (שמות יב לט), כיצד ישרדו במדבר? על כך מתנבא ירמיהו (ב ב): "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", לא יתכן שמשה רבנו יעשה דבר כזה לבדו. גם כאן, לא ייתכן שמשה רבנו יסתכן ויבטיח שתהיה ברכה בשנה השישית, שהרי הוא מסתכן בגילויו, אלא שיש כאן סימן שזה אלוקי.

שאלה: הרי אנו רואים היום שהארץ לא מביאה בשנה השישית יבול המספיק לשלוש שנים?

תשובה: כמובן, היום השמיטה אינה חלה מדאורייתא אלא מדרבנן. חכמים יכולים לתקן מצווה מדרבנן, אך הם אינם יכולים לצוות שהברכה תופיע. משום כך כיום קמו חכמים גדולים ותיקנו לעשות היתר מכירה, על מנת שיהיה מה לאכול ובנוסף שתהיה פרנסה לחקלאים.

כיום, שאין חיוב מדאורייתא, הברכה אינה מובטחת אלא מתפללים ואולי תהיה ברכה. אך כאשר החיוב הוא מדאורייתא, החקלאים צריכים לדעת בבירור שתהיה להם פרנסה. נדיר מאוד למצוא שהתורה מבטאת דאגות לב אנוש, אך כאן התורה רואה צורך להרגיע את דאגות החקלאים (שם): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וכו' וציוויתי את ברכתי". משום שכאן יש דאגה קיומית גדולה, התורה רואה צורך להבהיר שבשנה השישית תהיה ברכה.

עמידה בניסיון

המצווה הזו היא ניסיון עצום, האדם מצווה להפקיר את כל פרנסתו, לתת לכל דורש תבואה ופירות כפי בקשתו, עד שהכל נגמר. בעל השדה מודאג, אולי התבואה שצמחה בשנה השישית לא תספיק עד שהתבואה של השנה השמינית תצמח? אולי הכל יגמר והוא יצא מרושש? הניסיון לתת לכולם לאכול במסירות ובשמחה במשך שנה שלמה הוא אחד הניסיונות היותר קשים. לאדם יש יצר חזק לרכוש, האדם אוהב את רכושו, הוא מאוהב בכסף שלו ופתאום עליו להפקיר הכל לכל סוגי האנשים שמגיעים אליו ולתת להם לקחת את כל רכושו.

על מצוות קשות כגון זו אומרים חז"ל (תהילים קג כ): "גיבורי כח עושי דברו". קיום דבר ד' דורש גבורה, המצוות לא נועדו לשם נוחות אלא לניסיון. אל יאמר אדם 'אני מעוניין לקיים מצוות בתנאי שזה נעים ונח', שהרי אין זה נח לעבוד קשה בשדה שש שנים ובשנה השביעית לחלק את כל התבואה הפקר, לא עושים זאת מתוך הנאה אלא זה ניסיון. כך היא כל המציאות, כאשר לאדם אין פרנסה – זה ניסיון. מדוע לבסוף נחרב גוש קטיף? זה ניסיון. כמו כן, גם ציוויו של ד' לאברהם אבינו להקריב את יצחק היה ניסיון. החיים מלאי ניסיונות.
צדיקותו של האדם אינה נבחנת בתנאים הקלים, אלא כאשר מופיע לו ניסיון, בתנאים הקשים. בשנת השמיטה ד' מביא לנו ניסיון, ניסיון מתמשך. הוא מחייב אתנו לתת לכולם לקחת, למרות הפחדים וההתלבטויות, ניסיון עצום שאינו פוסק שנה שלימה. משום כך בחרה התורה דווקא את מצוות השמיטה כבניין אב לכל התורה כולה, שם יש ניסיון מתמיד, שם האדם נבחן האם הוא מאמין באמונה שלמה שהקב"ה ייתן את הברכה.

בניין אב של חסד

התורה אומרת (שם): "וידבר ד' אל משה בהר סיני… ושבתה הארץ שבת לד'", יש כאן בניין אב לכל התורה כולה, יש כאן לימוד חשוב שנכון לכל התורה כולה – עשיית חסד. האדם מרגיש שכל מה שברשותו שייך לו, ורבש"ע מבהיר לו (שמות יט ה): "כי לי כל הארץ", הכל שייך לרבש"ע והוא שם אותך גזבר על כספו. הגזבר ממונה להשתמש בכסף בצורה הנכונה: מצד אחד גם הוא זקוק לכסף ויכול לקחת ממנו, אך בתור גזבר הוא מצווה לחלק את הכסף למי שזקוק לו. הקב"ה הוא בעל הבית בעולם, הוא קובע את החוקים (ויקרא כה כג): "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ, גרים ותושבים אתם עימדי", והאדם אינו בעל הבית אלא גר ותושב. עם זאת, ד' בוטח באדם, הוא סומך עליו וממנה אותו גזבר על כספו, זו זכות להיות אחראי על הכסף של רבש"ע. אך אם הגזבר לוקח הכל לעצמו, אם אינו ממלא את ייעודו, אז המינוי מתבטל, לא תהיה ברכה. לעומת זאת, כאשר הגזבר מתנהל בצורה נכונה ומחלק כספים לנזקקים, ד' רואה שהוא גזבר נאמן ומביא לו יותר כספים, ואז מגיע שפע גדול יותר.

"עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר" (שבת קיט א). כדאי לעשר, שהרי אז תתעשר ותוכל לעשר יותר ולהיטיב לשני יותר. האדם חי בעולם החומר, זה משפיע עליו, הוא רכושני, אינו מצליח להתגבר על הרכושניות שלו. לכן, כל שש שנים יש חיוב על האדם להתעלות מעל לחומריות, מעל לרכושניות, לתת את כל פרנסתו לאחר, לתת לשני. התרגיל הזה אמנם אינו מחזיק לנצח, לאט לאט האדם מתדרדר שוב לחומריותו, ומשום כך לאחר שש שנים יש צורך בשנה נוספת כזו, להתעלות מעל החומריות.

האדם צריך לבנות בתוכו לב טוב, שלא יתייחס לרכושו כשלו, אלא כשייך לרבש"ע. "רבי עקיבא אומר: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כד), זה כלל יסודי בכל התורה, נתינה לשני כמוך, אהבת האחר כמוך. משום כך, בניין האב של כל התורה נאמר על מצוות השמיטה, השמיטה זה אהבת לרעך כמוך לאומי, של כל העם כולו.

הרב קוק מבאר בהקדמה לספרו שבת הארץ שעניין השמיטה הוא לרפא את כלל האומה, משום שכאשר החיים אינם נבנים על יחסים של חסד, אחדות וכלל ישראליות, האומה ממילא נרקבת לאט ומתמוטטת. בעולמנו בצורה טבעית נוצרים מתחים בתוך החברה, וזה הורס את האהבה והאחווה הראשוניים. משום כך יש צורך מדי פעם להתרפא מהמתחים שנוצרו ולחזק את נטיית האהבה והאחדות שבאומה.

חסד מתוך דבקות בד'

לכאורה אפשר לראות סתירה בין ההסברה של תחילת המאמר לסופו: בתחילה הוסברה מצוות השמיטה בצורה רוחנית אלוקית: מצוות השמיטה מחזקת את האמונה, מוסיפה דבקות אלוקית, נועדה לתת לאדם אפשרות להתגבר על הניסיון. מאידך, בחלק השני הוסבר עניין השמיטה על-פי הפסוק (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך", שהוא סוציאלי-חברתי: להרבות חסד באומה ולחזק יחסים טובים.

אך אין כאן סתירה, שהרי הציטוט "ואהבת לרעך כמוך" הוא ציטוט חלקי, הפסוק השלם הוא: "ואהבת לרעך כמוך, אני ד'". היה אפשר להבין שאנו מצווים לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", לא בגלל שזו מצווה אלא מצד מוסרי-חברתי, 'שמור לי ואשמור לך', 'שלי שלך ושלך שלי'. אך זה איננו "ואהבת לרעך כמוך אני ד'", אלא 'ואהבת לרעך כמוך כדי שהאחר יאהב אותך חזרה'. זוהי בעצם התיאוריה התועלתנית, הסוברת שכל מעשיו של האדם מונעים מהתועלת הנובעת מהמעשה. כך אמר אריסטו – "אדם הוא בעל חיים חברתי", האדם הוא בדיוק כמו בעל חיים, אלא שהוא חברתי, הוא צריך קשר עם החברה ולכן יש צורך בקשר, לעזור אחד לשני.

אך יש מציאות של "ואהבת לרעך כמוך" יותר עליון, חסד שאינו מכוון לתועלת האישית אלא למען המוסריות. המוסר זה הכלל, אדם צריך ללמוד להיות כללי, לחשוב על כולם. שהרי אם כולם יעשו מעשים שאינם מתחשבים באחר הכל יתפרק. המוסריות היא חוק שכלי הגיוני, הפילוסוף קנט קרא לזה הצו המוחלט, כיצד הכלל צריך להתנהג על מנת שהוא לא ייפגע בעצמו, זה מוסריות.

אמנם לנו יש תיאוריה אחרת – "ואהבת לרעך כמוך אני ד'". האהבה לאחר היא עבודת ד', דבקות בד', המוסריות היא רצון ד'. אמנם אנו לא שוללים את המוסריות מהצד הכללי או התועלתני, אך הם פחות עליונים. המציאות היותר עליונה היא קיום המצוות מתוך אהבת ד', ככל שאני יותר דבק בד' כך אני יותר "ואהבת לרעך כמוך". משום כך גם בשמיטה, ככל שהאדם יותר מלא אמונה בד', דבקות בד', הכרה שהכל בא ממנו, גבורה כנגד הניסיון ואמונה עצומה, כך האדם יותר מסוגל להופיע את החסד, לאהוב יותר את השני ולתת לו יותר.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו