גם בתקשורת וגם בשיח האזרחי, קיים בלבול רב בין שורה של מושגים שעולים כל יום יותר ויותר לשיח הציבורי. אחד מהם הוא "חודרת הבונקרים" האמריקאית, פצצה עצומה במשקל של כ-13 טון, שנבנתה במיוחד להשמיד את הגרעין התת קרקעי של איראן. מה הסיפור של הפצצה, מה היכולות שלה, ולמה כל כך הרבה אנשים מבלבלים אותה עם פצצה עצומה אחרת בשם "אם כל הפצצות"?

הפצצה המדוברת היא ה־GBU-57A/B, הידועה גם כ־MOP – Massive Ordnance Penetrator. מדובר בפצצה אמריקאית מהכבדות בעולם, במשקל של מעל 13 טון, שפותחה במיוחד כדי לחדור עשרות מטרים לתוך אדמה, בטון ופלדה – ולהרוס מתקנים תת-קרקעיים מבוצרים במיוחד. יעד מובהק כזה הוא מתקן הגרעין פורדו, שנמצא עמוק בתוך הר באיראן, ומוגן בשכבות בטון ואבן.

ה־MOP נישאת על גבי המפציץ החמקן B-2 Spirit, המטוס היחיד כיום שמסוגל להטיל אותה מבצעית. שילוב זה – פלטפורמה חמקנית עם חימוש חודר בונקרים – נחשב האיום המרכזי והיחיד שבאמת יכול להשמיד את מתקן פורדו, לפחות מהאוויר.

אבל רבים בציבור נוטים לבלבל את הפצצה הזו עם "אם כל הפצצות" – הכינוי שניתן לפצצה GBU-43/B, פצצה תרמובארית אדירה שבשונה מה־MOP, נועדה לפעולה נגד מטרות רכות יחסית ובשטח פתוח, ולא תוכננה לחדור בונקרים.

GBU43/MOAB, אם כל הפצצות. צילום: חיל האוויר האמריקאי.

"אם כל הפצצות" אומנם מרשימה בנפח ובאפקט ההרס הפומבי שלה, אך היא אינה מתאימה כלל למטרות כמו פורדו – שמוסתר בעומק רב ומוגן ברמה הגבוהה ביותר. לאם כל הפצצות יש יכולת חדירה אפסית, אפילו פחות מפצצות חודרות בונקרים קלות שבהם משתמש צה"ל.

היא נועדה להתפוצץ מעל הקרקע, במטרה לייצר גל הדף עצום ועוצמתי, בדומה לפצצה גרעינית. ולמרות משקלה הכבד ביותר, ותכולת חומר הנפץ העצומה, יכולת ההשפעה שלה על הכור בפורדו כמעט אפסית.

הבלבול נובע, בין היתר, ממראה הפצצות ומאופן הצגתן בתקשורת: שתיהן עצומות, שתיהן מרשימות, הכינוי של שתיהן מתחיל באות M.  אך כל אחת נולדה למשימה אחרת לגמרי. בעוד "אם כל הפצצות" (MOAB) נועדה להפגנה מאסיבית  של כוח נפץ ויצירת אפקט על פני השטח, חודרת הבונקרים (MOP) נועדה לפעול בשקט – ולפרוץ אל תוך לב ליבם של סודות גרעיניים חבויים.