מספר שבועות אחרי הסערה שעורר בעקבות דבריו לאמירה בוזגלו לפיהם מוטב היה שהוריה היו נשארים להרקב במרוקו, הפרופסור אמיר חצרוני מקים סערה נוספת בעקבות דברים שכתב לקראת יום הזיכרון.

יומיים לפני יום הזיכרון כתב חצרוני: "יום הזיכרון הקרוב יהיה יום זיכרון יוצא דופן. זהו יום הזיכרון האחרון שלי במדינת ישראל, ויום הזיכרון הראשון שבו אני כבר לא סתם "לא ציוני" אלא "אנטי ציוני" גאה"".

לדבריו של חצרוני: "גם בשנים קודמות הייתי משוכנע שסיפורי לוחמים הם סיפורם של פראיירים שלא היו להם תעצומות נפש להשתמט, אך הייתי בעיקר אדיש. קו פרשת המים היה, כמה סמלי, יום הזיכרון בשנה שעברה. זכריה ההאסקי נחטף באותו יום על ידי בני עוולה מהמגזר היהודי שרצו להביא כלב עם פרווה לילדם המיותר ולא התחשק להם לחפש בצער בעלי חיים. פניתי לעזרת הציבור. מעטים בלבד עזרו לי. מהרוב קיבלתי כתף קרה."

חצרוני מדגיש כי בזמן שכוחות הביטחון חיפשו את שלושת הנערים החטופים הוא היה עסוק בחיפושים אחרי הכלב שלו: "בזמן שצה"ל הזיז גדודים והחריב את רצועת עזה כדי למצוא שלוש גופות ליד חברון, אני סרקתי לבדי אבן אחרי אבן בשפלה הפנימית עד שמצאתי את זכריה שלי. כשהתאחדנו, הבטחתי לזכריה: "לא עוד. מגיע לנו לחיות במקום טוב יותר".

"רבים שואלים כיצד נבחר השם זכריה. התשובה מורכבת. מצד אחד, הכלבים שלי נקראים על שם נביאי תרי עשר, אבל ספציפית בחרתי בשם זכריה על שמו של הכפר זכריא ז"ל, אשר היה ממוקם בקרבת בית שמש. תושביו הערבים גורשו אחרי מלחמת השחרור כדי לפנות מקום לעולים חדשים מכורדיסטאן. איש מאותם כורדים שנהנו מהטיהור האתני לא סייע לי למצוא את זכריה ההאסקי."

אלא שחצרוני לא הסתפק בכך ובפוסט נוסף שפרסם הוא תקף את חיילי צה"ל.

"הסיבה שיש הרבה נופלים בחילות הקרביים, מעט נופלים בין עיתונאי גל"ץ ועוד פחות נופלים בין מי שהשתחררו על פרופיל נפשי אומרת את האמת הפשוטה והאכזרית: הפחות חכמים הולכים לקרבי, ואלוהים עושה בהם סלקציה"

"גם אם נשיר אלף פעם את "מה אברך", "שיר הרעות" ו"אני חייל ואל תבכי לי ילדה" זה לא ישנה את העובדות – מי שמספיק טמבל להקריב את עצמו למען המדינה משלם את מחיר טיפשותו", חתם חצרוני את הפוסט שעורר עליו זעם רב ותגובות רבות מצד גולשים שתקפו אותו.