מטרות המלחמה הושמעו כסיסמאות גדולות: להכריע את חמאס, עד הניצחון, להשמיד את האויב ולהשיב את אחינו משביים.
אבל בין סיסמה למטרה – יש דרך.
שכירי חרב בכף הקלע המדינית
ובדרך הזאת צריכים יעדים, תוכנית פעולה, ויותר מכל – החלטיות. כל יזם, כל מנהל לומד את זה בשיעור הראשון: בלי אסטרטגיה ברורה, אין סיכוי לתוצאה.
אבל מדינת ישראל, בהובלת ממשלתה, בחרה להיתלות ב"כף הקלע" – מושג יהודי שמשמעו חוסר מנוחה, טלטלה נצחית.
אנחנו לא מחליטים: להשמיד את חמאס – או ללכת לעסקה? לכבוש – או לסגת? להכריע – או להיכנע?
למה אנחנו הולכים לשם שוב?
שוחחתי עם חבר, לוחם בסדיר. באחד הסבבים היינו יחד בג'באליה. החטיבה שלנו איבדה שם עשרה לוחמים. הוא אמר: "למה חוזרים לשם? כבר היינו. יצאנו עם הזנב בין הרגליים – ועכשיו שוב? זה חסר טעם".
זו בדיוק התחושה: חוזרים לאותם רחובות, אותם מוצבים ואותן השכונות. ובתוך המסלול הזה לצערנו, גם לאותם החללים. ולמה? בגלל דבר אחד: חוסר החלטיות.
לא הכרענו אם לכבוש – או לא. לא החלטנו אם הנטל על כולם – או רק על חלק מהעם. יש מי שנותן – דם, משפחה, בריאות, ויש מי שממשיך כאילו אין מלחמה, מנותק מחיי האומה, חושב שדמו שווה יותר.
אני הולך – בזכות ובגאווה
מדיניות הזויה של שר אוצר שרואה בנו שכירי חרב, שמדמיין שפיצוי בגלידה או תוספת דרגה במעונות לילדים יפצו על 300 ימים בלי שינה לבת הזוג, על ילדים עם חרדות, על משפחות שנשברו. וכל זה – רק כי לא קיבלו הכרעות בנושאים שהם בהחלט מאתגרים אבל מחייבים החלטה.
ועכשיו שוב קראו לי. פעם חמישית. המשפחה שוב כורעת תחת הנטל. אבל אני הולך – בזכות ובגאווה. לא כשכיר חרב, לא בגלל פיצוי. אני הולך – כי אני מאמין. מאמין במדינה שלי, גם כשהעומדים בראשה, שרים וחברי כנסת זקוקים לתפילה. לתפילה שיחליטו כבר, שיתירו הספקות, שיתן להם הקב"ה שכל טוב להפסיק לטלטל אותנו בכף הקלע.
אנחנו, החיילים, נהיה שם. אבל אתם – תהיו ראויים.
==
הרב רועי אמגר הוא ראש הגרעין התורני 'דביר קודשו' בנתניה ויו"ר עמותת סיגלהיות.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
