אתמול בערב (רביעי) נרצחה צאלה גז הי"ד בפיגוע ירי בכביש 446 סמוך לפדואל. גז הייתה בדרכה ללדת את בנה הרביעי בבית החולים בילינסון. היא נורתה על ידי מחבלים בזמן שנסעה עם בעלה, חננאל, שנפצע גם הוא. למרות מאמצי הצוות הרפואי, גז נפטרה מפצעיה לאחר ניתוח קיסרי שבו נולד תינוקה, שמצבו קשה. היא הותירה שלושה ילדים צעירים ותינוק שזה עתה נולד. הפיגוע עורר זעזוע במדינה, אך גם יש מי שמעבירים ביקורת: איפה ארגוני הנשים?

זירת הפיגוע בו נרצחה צאלה גז הי"ד (תיעוד מד"א מבצעי)

הביקורת על ארגוני הנשים

אורית לייזרסון, מטפלת קלינית ומנחה בתחום המיניות היהודית, פרסמה פוסט נוקב ברשתות החברתיות. בפוסט היא הביעה תסכול עמוק מהשתיקה של ארגוני נשים ואקטיביסטיות פמיניסטיות בנוגע לרצח. "אני מחפשת פוסט מכל אשה עם רחם… על אשה בצירים שנרצחה אתמול באמצע להביא חיים לעולם", כתבה.

לייזרסון הוסיפה: "למה הדם הזה שונה מדם אחר?". היא תהתה מדוע רצח גז לא זכה להתייחסות דומה לזו של מקרים אחרים, כמו זה של שירי ביבס, שהפך לסמל לאומי. היא מתחה ביקורת על מה שתפסה כאפליה בתגובות הציבוריות.

"אני מחפשת פוסט מפוליטיקליקורקט, פוליטיקלי קוראת על אשה בצירים שנרצחה אתמול באמצע להביא חיים לעולם. מחפשת פוסט מכל אשה חברה, אקטיביסטית ששומרת על זכויות נשים. מכל אשה עם רחם, מכל מורה למיניות. אני מחפשת פוסט מכל הפיד החומל שלי על רעב ילדי האויב".

לייזרסון רמזה כי הרקע הדתי או המגורים בשומרון של גז השפיעו על היעדר התגובה, והובילו לאדישות. היא משיבה לכך בכאב גדול: "האם לא מסוכן לגור בבארי או בתל אביב? שומרון זה עוטף תל אביב".

"הייתן אומרות ככה לירדן ביבס? חבל שגרתם בעוטף. איך יתכן ששירי האהובה הופקרה ומותה הפך יום אבל לאומי, וצאלה שנרצחה בעודה מביאה חיים לעולם, אפילו לא עצרה לכם את השידורים בטלוויזיה".

השתיקה של ארגוני נשים

אחד המסרים המרכזיים של לייזרסון הוא הביקורת על היעדר תגובה מצד ארגוני נשים ואקטיביסטיות פמיניסטיות. היא ציינה כי לא מצאה התייחסות משמעותית לרצח גז, אף שהיה מדובר באישה בהריון מתקדם שנרצחה בדרכה ללידה. השתיקה הזו, לדבריה, מעלה שאלות על סדרי העדיפויות של ארגונים אלה ועל האופן שבו הם בוחרים להגיב למקרים של אלימות נגד נשים.

"תנו חמלה דו-כיוונית. יש עכשיו תינוק של אחות שלכן, מחפש שד של אימו, שנשלף מרחמה המתה, והוא ישאר רעב לנצח למגעה, לחומה".

תגובות הציבור: חמלה או האשמת קורבן?

לייזרסון גם התייחסה לתגובות שכללו, לדבריה, האשמת קורבן. היא הזכירה הערות שרמזו כי מגורים בברוכין הם "מסוכנים", והשוותה אותם להערות תיאורטיות על תושבי עוטף עזה או תל אביב. תגובות מסוג זה, שמטילות אחריות על הקורבן בשל בחירת מקום מגוריו, נתפסות כמפחיתות מהחמלה והסולידריות שצריכות להתלוות למקרה כזה. לייזרסון קוראת: "תנו חמלה דו-כיוונית", ללא הבחנה על רקע פוליטי או דתי.

"אני מבינה שכשאמות, משהו ממני לא ימות אתכם, כי אם נרצחתי על האדמה הזו ויש לי כיסוי ראש, אני לא מעוררת את הרחם שלכן, את צרחת הנקבה מקרבכן. למה הדם הזה שונה מדם אחר?"