לאחי הקטן אביתר ולי, יש בדיוק את אותה שפת גוף. אותן תנועות ידיים, אותן הבעות פנים, אותו חתך דיבור. לצפות בו זה כמעט כמו להסתכל בראי.
כשאני צופה שוב ושוב באותו סרטון נורא, באותו סימן חיים מעוות מחודש פברואר האחרון – אני רואה כיצד אביתר יושב בוואן ליד חברו גיא, מליט את פניו בידיו ונשען על ירכיו. אני רואה כיצד הוא זורק את גופו לאחור וידיו גולשות באיטיות מטה באנחת ייאוש. מתחת לראשו המגולח נחשפות לחיים בולטות מרעב קיצוני.
כשאני נמצא מול אנשים ומתאמץ לא לבכות – אני מבצע בדיוק את סדר הפעולות הזה. אם אביתר היה יכול – הוא היה צורח. צורח ובוכה. כמו ילד. אבל אני יודע איך הראש שלו עובד – הוא לא ייתן למחבלים את התענוג. אני יודע, כי אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר. משחק את המשחק הקטלני והסדיסטי עד הסוף. העיקר לשרוד. העיקר לשמור על הנפש.
בדקות הארוכות האלה בסרטון, ראיתי אביתר אחר. אני מזהה אותו – אבל לא מכיר אותו. אביתר מרוסק. מיואש. תשוש. מדוכא.
אחי, מה חשבת כשראית את חבריך משתחררים? מה מרה הייתה הבשורה כשנזרקת חזרה לצינוק שממנו יצאת? מה הרגשת כשנפרדת מהאחים החדשים שלך, טל ועומר? האם נותרה בך עוד תקווה?
לתת לחטוף לצפות בחבריו משתחררים, לתת לו ממש לטעום את החופש – ואז לזרוק אותו בחזרה לצינוק המטונף – זהו, בלי צל של ספק, העינוי המוחלט.
בילדותנו השתוללנו בלי הפסקה. הלכנו מכות בבית של ההורים, בבית של הדודים, בחצר, בחוג קראטה, בכל מקום שרק אפשר. משגעים את כולם. לעיתים קרובות זה היה מגיע לבכי, ולא אשכח את הפעם ההיא שגרמנו אפילו לאמא לבכות מרוב תסכול.
מתישהו התבגרתי וידעתי מתי לעצור. מתישהו גם אביתר. מתישהו מצאנו את עצמנו יושבים בבית של ההורים – אני ליד הפסנתר, ואביתר עם הגיטרה, מנגנים ושרים. שירים על אהבה, על ארץ ישראל, על מוות ועל תקווה. היום אנחנו כבר דיי גדולים, והמסורת נשארה בעינה. היום המוזיקה היא השפה שלנו. בכל פעם שאני מדמיין את אביתר חוזר הביתה התמונה ברורה – אביתר יושב עם הגיטרה, המשקפיים שנלקחו ממנו שוב על אפו, והוא מנגן. הוא שר בקול שקט, כי הוא מתבייש, למרות שהקול שלו הכי יפה.
אנחנו בזמנים היסטוריים. החיים של אחי ושל רבים תלויים על בלימה. ערמות של כאב שרק השטן ידע לברוא. המציאות כאילו שוכתבה לפרק בתנ"ך. יש לעם ישראל משימה היסטורית, שתיבחן לדורות קדימה ובוודאי תיחרט לנצח בזיכרון הלאומי. אביתר והחטופים שומעים אותנו. נשמת האומה מרחפת סביבם ולוחשת באוזנם. מדוע אנו נלחמים? האם אנו מאוחדים? האם אנו מונעים מנקמה או מאהבה? האם אנו סומכים על הקב"ה? גם במנהרות הטרור של חמאס, הכל הם יכולים להרגיש. בעת הזאת נוצרה הזדמנות היסטורית לשנות את כללי המשחק במזרח התיכון ובתוך כך, בעודנו צועדים מאוחדים, להציל את אחינו שסובלים כבר מאות ימים עמוק מתחת לאדמה.
אסיים במילותיו של מאיר בנאי שכתב על אחיו הקטן, כאילו הוציא את המילים מפי, ואולי הן נישאות באוויר ואביתר שומע אותי שר ומייחל לרגע שהוא ישוב: הי נשחק כל היום הי נשתולל כל היום אביתר מתגלגל בדשאים אביתר נושם ת'צבעים אני אוהב אותך אביתר, אביתר אחי הקטן
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
