כבר מזה 19 שנה שבערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, ערב 'זוכרים, שרים ומספרים' מתקיים אל מול חומות העיר העתיקה בבריכת הסולטן שבירושלים. גם השנה התקיים הטקס המרגש בהשתתפותם של משפחות שכולות, אישים רבים ואמנים מובילים.
ללא תכנון מראש: הקהל החל לשיר את התפילה למען החטופים
אחד הרגעים המרגשים של הערב היה דווקא בסיום לאחר שירת התקווה כאשר הקהל הגדול במקום החל לשיר בצורה ספונטנית וללא תכנון מראש את השירים- 'אני מאמין' ו-אחינו כל בית ישראל'.
כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .
את הטקס הנחו ברגישות רבה, השחקן עמוס תמם ואשת התקשורת מעיין אדם ששכלה את אחותה מפל ז"ל שנרצחה בשבעה באוקטובר במסיבת הנובה. האחות השכולה הנחתה את הטקס עם הרבה רגש וממש עצרה את הדמעות מלזלוג בעת שדיברה.
באירוע המרגש הופיעו גם מספר אמנים מובילים וביניהם: חנן בן ארי, עמיר בניון, שלומי שבת, אביתר בנאי, עומר אדם, ששון שאולוב, זהבה בן, נינט טייב, אודיה, אגם בוחבוט ואמנים נוספים אשר נתנו ביצועים מרגשים במיוחד לשירי זיכרון נוגעים.
כמו בכל שנה, מעבר לשכול בטקס ניתן דגש רב על האופטימיות ועל התקווה. ראש העיר ירושלים משה ליאון ומייסד הטקס דב קלמנוביץ' נשאו נאומים בהם הזכירו את החללים וקראו לאחדות בעם.
דב קלמנוביץ זועק: "הקורבן שהקרבנו היה שווה את מלחמת האחים?"
6
0
סיפורם המרגש של שלושה נופלים מירושלים
כאמור, מייסד הטקס דב קלמנוביץ שנפצע באורח אנוש באינתיפאדה הראשונה ויזם לפני 19 שנה את האירוע המרגש, נשא במהלך האירוע נאום בו קרא לאחדות. קלמנוביץ פתח ואמר: "כבר כמעט עשרים שנה שאני עומד ביום הקדוש הזה על אותה הבמה בערב יום הזיכרון, אבל השנה הזאת היא שנה אחרת.כאן, בטקס זוכרים, העלינו במרוצת השנים את זכרם ואת סיפוריהם של מאות חללים ופצועים"?
"מדי שנה אנחנו ניצבים כאן, כשמעלינו העיר העתיקה, ובקרבתנו נמצאים כל הסמלים הכי משמעותיים של העם היהודי.ואנחנו מזכירים את גבורתם הבלתי נתפסת של אחינו ואחיותינו,של בנינו ובנותינו,של אבותינו ואימותינו.חלקם, כמו רב סמל מתקדם יוסי הרשקוביץ, מנהל התיכון הדתי "פלך בנים" פה בירושלים, גיבור במדים שמייד בבוקר שמחת תורה, כששמע שפרצה מלחמה, קפץ אל יחידת המילואים שלו.כמה ימים לפני שנפל בקרב השאיר יוסי למאות תלמידיו צוואה שבה קריאה לאחדות ישראל".
קלמנוביץ' המשיך וסיפר על הנופלים מעיר הבירה: "חלק אחר מהגיבורים מעולם לא לבשו מדים. כזאת היא רחל וייס, בת למשפחת זילברמן החרדית, כאן קרוב, מהעיר העתיקה. רחל הייתה אמא של נתנאל בן השלוש, של רפאל בן השנתיים ושל אפרים, רק בן תשעה חודשים. באוקטובר 1988 מחבלים משליכים בקבוק תבערה לעבר האוטובוס שבו היא נוסעת עם ילדיה בקרבת העיר יריחו. למרות ההפצרות של החייל דוד דלורוזה, שמבקש לחלץ אותה מהאוטובוס הבוער, רחל מסרבת לעזוב את ילדיה הפעוטים, והיא נספית באש יחד איתם. רחל גיבורה ללא מדים".
"על קיר הגבורה של עם ישראל, לצד יוסי חובש הכיפה הסרוגה, ורחל החרדית, ניצבת גם דמותו של בן שמעוני, החילוני, מגיבורי מסיבת הנובה, ובעלים של כמה בתי עסק בירושלים. בן מסרב לעזוב את שטח ההשמדה למרות שיכול היה להציל את עצמו. הוא חוזר אל שטח המסיבה שלוש פעמים, ומציל את חייהם של שלושה עשר בני אדם, עד שאש המחבלים רוצחת גם אותו".
"מי שטעם את טעמו של הקרב מבין שאין כמעט הבדל בינינו"
קלמנוביץ המשיך וזעק: "כל כך הרבה גיבורים מכל כך הרבה מגזרים, שמוכנים להקריב את חייהם למען אחרים, אז על מה ולמה אנחנו רבים?אנחנו, הנפגעים, צופים בכל המהומה הזאת מהצד ותוהים, על מה נלחמנו? למען מה איבדנו איברים? האם היה שווה להקריב?מי שטעם את טעמו של הקרב, מי ששילם את מחיר הפציעה, מי שכואב את מחיר השכול, מבין שבעיני האויב אין כמעט הבדל בינינו, בין יוסי הרשקוביץ לרחל וייס ולבן שמעוני".
"האם אלה שלא נפגעו מבינים שבלי לכידות פנימית, אין לנו על מה להילחם.מי ששילם את המחיר לא יסלח לעולם לאלה שמתעקשים להביא לחורבן הבית. בשם עצמי, כחלק ממשפחת הפצועים, וכמי שקרוב למשפחת השכול, אני קורא מכאן, ברגע הזה, תפסיקו להחזיר אותנו את הנפגעים לרגעי הפציעה. תפסיקו לעורר בנו את השאלות הקיומיות, על מה ולמה נפצענו?".
לסיכום אמר מייסד הטקס: "הימים האלה הם ימים דרמטיים, לא רק בחיי הפצועים והמשפחות הפרטיות, הם ימים קריטיים בחיי האומה. ימי שבר ותקומה. ימים שאם לא נדע לקום ולהתאחד, חלילה נישבר. ימים שבהם כל ישראלי, כל אזרח מהשורה, כל ראש ממשלה, כל שר, כל חבר כנסת, כל שליח ציבור וכל עובד ציבור, צריך לשאול את עצמו: האם לא עברתי את הקו האדום? האם אני עושה הכל כדי להיות ראוי לאותו קורבן שהוקרב על ידי הנפגעים? יחד נישא תפילה על בסיס הפסוק מספר איוב: 'עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום בינינו, יחד עם כל ישראל, ונאמר אמן'".
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים