המימונה ניקראת עד היום בכינוי "החג של יהודי מרוקו", למרות שבעבר חגגו אותה, באופנים דומים ובהיקפים משתנים, בכל קהילות ספרד והמזרח (להוציא תימן). ספר חדש ומקורי מגלה, כי המימונה היא חיקוי של ראש השנה הפרסי הנוכרי הקדום (הַַנּוֹרוּז).
היא נוצרה על ידי יהודי איראן ובבל לפני כ-1,500 שנה, ועם הכיבושים הערביים, ומעבר היהודים בעקבותיהם, התקבל החג החדש בשמחה בכל המקומות אליהם הגיעו, ובמרוקו הוא הפך לאחד החגים המקודשים ביותר במחזור השנה היהודי!
ַהנּוֹרוּז שפירוש שמו בפרסית הוא: "יום חדש", היה החג המרכזי של הדת הזורואסטרית העתיקה בה האמינו מלכי איראן הקדומה. במוקד דת זו עמדה המלחמה בין האל הטוב לאל הרע (שניהם ישויות רוחניות), בין האור לחושך. נורוז חל במועד השיוויון האביבי בו אורך היום והלילה שווים, ומכאן ואילך הולך האור וגובר על החושך- סמל לניצחון האור והטוב על האפלה והרוע באחרית הימים.
חגיגות הנורוז היו מרהיבות ואהובות ביותר והגיעו לשיאן בתקופת השושלת הפרסית הסאסאנית שממלכתה נוצחה במאה השביעית על ידי הערבים. אולם גם כאלף שנים לאחר נפילת האימפריה הפרסית המשיך נורוז להיות חג ממלכתי מפואר המקובל ברוב ארצות האסלאם ונקרא בשם "נַיְרוּז".
נורוז היה סמל ליום האחווה, הפיוס, השלום והרעות בין כל חלקי החברה
כמו בראש השנה האיראני, כך גם במימונה בעדות ישראל שחלה בסופו של חג הפסח, נהגו לברך זה את זה בברכה "שנה טובה". יומו הראשון של נורוז (שאורכו כיום הוא 13 ימים) נחשב ל"יום המזל", יום שהליכותיך ומעשיך בו יקבעו את גורלך בשנה הקרובה, ואם תהיה עליז ושמח ביום זה- תהיה כל השנה החדשה שמחה ומאושרת עבורך.
לפיכך היו מניחים על השולחן הטקסי של נורוז מאכלים ודברים המהווים סימבול לאושר, פיריון ושגשוג- סגולה לברכה והצלחה בשנה החדשה, וביניהם: שיבולי דגן ומוצריו, ביצים, מטבעות, דגים, חלב ומוצריו, ירק רב והמון מיני מתיקה, תאורה רבה ואמצעים כנגד עין הרע. את כל הפריטים הללו נמצא גם על השולחנות הטיקסיים של המימונה בערב איסרו חג פסח באיראן ובמרוקו, שתי העדות היהודיות בהן הגיע החג לשיא תפארתו.
מאחר שנורוז נחוג ביום השיוויון, נשברו ביום זה כל המחיצות החברתיות, המעמדיות והמגדריות בין גברים לנשים, בין צעירים וזקנים, ובין עשירים לעניים, ורוסקו כל הכללים המחייבים של המוסר הפטריאכלי הנורמטיבי המקובל. נורוז היה סמל ליום האחווה, הפיוס, השלום והרעות בין כל חלקי החברה, כשכל הדלתות פתוחות וכולם מבקרים את כולם לביקורים הדדיים קצרים תוך החלפת מתנות סימליות, עניין המגיע לשיאו במפגש החד שנתי הבלתי אמצעי והישיר של המלך עם נתיניו בארמונו ומתן מתנות הדדי. מאידך גיסא היה נורוז היום היחידי בשנה בו התחפשו מוסלמים ליהודים, גברים לנשים ולהיפך. ילדים נהגו בחוצפה כלפי הוריהם, נשים כנגד בעליהן, ואנשים פשוטים חבטו בבני- המעלה.
מנהגים אלו מוכרים היטב גם מהמימונה במרוקו (ובמידה מסויימת שרדו גם באיראן): כל דלתות הבתים היו פתוחות לרווחה עד אור הבוקר, כולם היו מבקרים את כולם לביקורים קצרים הדדיים, אנשים היו מגיעים ללא הזמנה ומתכבדים במאכלי דגן ובמיני מגדנות ומתוקים, בעל הבית היה חובט באורחיו בעלי חסה הטבולים בחלב ומברך אותם בבירכת "תרבחו ותסעדו" ("תיזכו ותצליחו") והילדים היו מלקים את האב והאם, הסבא והסבתא בענפים ירוקים.
יהודים היו מתחפשים למוסלמים וגברים לנשים, ונערים היו מחזרים אחר נערות ללא התיווך המשפחתי המקובל. בערב זה היו מתקיימים באיראן ובמרוקו חגיגות אירוסין רבות מתוך התפיסה שקיומן ביום הראשון של השנה הוא סגולה להצלחת הנישואין.
היום האחרון של נורוז ניקרא באיראן בשם "סִיזְדָה בְּדָר" (שמשמעותו בפרסית: "13 בדֶלת"( , ובו נהגו לצאת מהבתים, כדי להשליך החוצה את כל הרוחות הרעות, ולבלות בשדות ובגנים ליד מקורות מים באווירה ספונטנית קלילה ונינוחה. בדומה לכך נהגו בקהילות ספרד והמזרח לצאת ביום איסרו חג פסח לגנים ולפארקים הסמוכים למים ולבלות בנעימים עם כל המשפחה והקהילה, כשהם מנצלים את המפגשים גם להיכרויות ושידוכין.
עובדת היותו של חג המימונה מעין חיקוי של חג הנורוז מקבלת משנה- תוקף בשמו של החג היהודי בתפוצות השונות: באיראן הוא ניקרא בשם "סָאלֶה נוֹ" (השנה החדשה), או בקיצור "סָאל", כשמו של ראש השנה הפרסי בכתב יד זורואסטרי מהתקופה הקדומה. הכורדים מכנים אותו "רָאש הַשָּׁתָא"- ראש השנה בארמית, העיראקים "רָאס אָ-סָנָה"- ראש השנה בערבית, המרוקאים- "המימונה"- יום המזל בערבית, יום שיש בו מזל וסגולה לכל השנה, ואילו יהודי סוריה קראו לו פשוט "נַיְרוּז", כשם שיהודי פרס קראו ליום היציאה לגנים בשם "סִיזְדָה בְּדָר"…
נוכח הפופולריות הגדולה לה זכו המנהגים הסגוליים והאטרקטיביים של נורוז בקרב היהודים במקומות השונים, הצליחו חכמי ישראל ביצירתיות גאונית מתוחכמת ומקורית לגייר רבים מהם, תוך שהם מעניקים להם משמעויות דתיות ולאומיות יהודיות. כך למשל, היותו של חודש ניסן ראש השנה המקראי ("הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", שמות י"ב, ב') העניק הסבר לברכה "שנה טובה" הנהוגה בחג; "בירכת האילנות" המקובלת בחודש ניסן נקשרה ליציאה לגנים ולירק הרב המונח על שולחן המימונה; המטבעות שעל השולחן הטיקסי נומקו ברכוש הרב עימו יצאו היהודים ממצרים, והדגים- לדגים שליוו את בני ישראל בקריעת ים סוף, ובתפילת ערבית של החג במרוקו ובאיראן שובצו פיוטים ומזמורים רבים של שבח והודיה לקדוש ברוך הוא וגעגועים לביאת המשיח ולגאולה בארץ ישראל.
==
ד"ר אסתר שקלים היא חוקרת קהילות ישראל, אוצרת אמנות יהודית ומשוררת. חוקרת אורחת במרכז אליאנס ללימודים איראניים, אוניברסיטת תל אביב
המאמר מבוסס על ספרה: מה נשתנה באמת? השפעות ראש השנה הפרסי הנוכרי הקדום (ַהנּוֹרוּז) על מנהגי פסח וההגדה בעדות ישראל, כרמל ירושלים תשפ"ד.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
