ישבתי באולפן טלוויזיה, בהקלטה של "ליל סדר", סביב שולחן מלא באנשים מפורסמים שלא הכרתי אבל שידעתי שאני "אמור" להכיר: מוזיקאי מוצלח, סטנדאפיסט, זוכת-מדלייה אולימפית, עיתונאית זוכת פרסים, שחקנית-אומנית בעלת שם עולמי, ותהיתי לעצמי: מה אני עושה פה?
הוזמנתי, כנראה, כיון שאני רב, מצד אחד, ופעיל למען החזרת החטופים, מצד שני, ולא הרגשתי שאף אחד מן הצדדים הללו מתחבר איכשהו לאירוע הזה. עד שכל אחד פתח את פיו והתחיל לדבר.
כולם דיברו על החטופים
בלי יוצא מן הכלל, ובלי התאמה מראש, בין אם זה היה בתשובה לשאלה הפרוזאית "מה נשמע", ובין אם לשאלה יותר עמוקה על המשמעות החג, כל אחד ואחת דיבר על החטופים, ועל הקושי לחגוג את חג החירות כשיש לנו 59 אחים ואחיות שעדיין נמצאים בשבי החמאס. ומיד, עם ההבנה שמאחורי כל סלב היה אדם בדיוק כמוני שדואג וחושב כל הזמן על החטופים, תחושת הניכור התחלף בתחושה עמוקה של אחווה. אבל לקח לי עוד כמה שעות כדי לעכל כמה זה דבר מדהים, ועמוק, ומבטא באופן מושלם את העוצמה של העם היהודי שנלמד דווקא מחג הפסח.
אנחנו לוקחים את זה אולי כמובן מאליו שבשנה וחצי האחרונות, כולנו מרגישים שהלב שלנו שבוי בעזה, בין אם יש לנו קרובי משפחה ומכרים שם ובין אם לא. אבל זה ממש לא מובן מאליו. איזו זכות להיות שייך לעם עם סולידריות כל כך עוצמתית ומושרשת. איזה פלא זה, בעולם המנותק והמנוכר שלנו, להבין שהקשר שלנו אחד לשני הוא טבוע בנו כל כך עמוק עד שאי אפשר להתחמק ממנו, שהדיבור על עם ישראל כמשפחה זו לא מליצה, אלא מציאות מוחשית. איזה נס זה שאנחנו מרגישים הכאב אחד של השני.
לחגוג למרות הכאב
חג הפסח מלמד אותנו לחגוג לא למרות הכאב הזה, ולא לצד הכאב, אלא ממש לחגוג את הכאב עצמו. אם לא היינו אמורים לחגוג את הכאב- אז למה שיהיה לנו לחם עוני, ומרור, ומי מלח וחרוסת על שולחן הסדר? היה אפשר לחשוב שיותר ראוי להתמקד רק ב"ניצחון המוחלט" נגד האויב בחג הזה. למה אנחנו צריכים גם לטעום את המרירות, את הבכי, את העינוי? ושלא נטעה לחשוב שאלו רק עזרים כדי שנזכור הימים הקשים שהיו פעם. בפעם הראשונה שבני ישראל נצטוו לאכול את הקרבן על מצות ומרורים, הם עוד היו עדיין תחת שעבוד מצרים, חיים במציאות מבהילה.
למען האמת, לחלק נכבד מההיסטוריה שלנו, יהודים חגגו את חג הפסח בזמן שחיו עם דיכוי ופחד קיומי. בתוך החושך הזה, ליל הסדר לימד אותנו לחגוג לא רק את הגאולה, אלא גם את השעבוד, מתוך הבנה שגם זה חלק מהסיפור שלנו, גם זה חלק ממה שהופך אותנו למי שאנחנו, שמטמיע עמוק בד.נ.א. הלאומית שלנו את הדאגה לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, ואת השאיפה ליצור חברה המבוססת על חמלה וצדק.
האויבים שלנו טועים לחשוב שהיכולת להחזיק את הכאב באופן הזה הוא העקב האכילס שלנו. הם רואים אומה שכולה סובלת מהעדר החטופים, ורואה בזה סימן של חולשה. הטראומות של השנה וחצי האחרונות אף גרמו לחלק מאיתנו להתחיל להשתכנע בזה, להירתע מהנטייה הלאומית שלנו לחמלה ורחמים, ולחשוב שכדי לשרוד בשכונה הזאת, אנחנו חייבים להתגבר עליה או להדחיק אותה. אבל ההיפך הוא הנכון.
הכאב שכולנו מרגישים – זה בדיוק מקור העוצמה הייחודי שלנו כעם. זה בדיוק מה שהופך אותנו לבלתי מנוצחים. העובדה שכולנו מתקשים לחגוג את חג החירות כשיש לנו אחים ואחיות שאינם בני חורין זו הביטוי העמוק ביותר למחויבות שלנו לערך החיים כערך עליון, ולאמונה שלנו בכוח האין-סופי של רוח האדם. כשפגשנו את שורדי השבי שחזרו בתקופה האחרונה, הבנו שזו אמונה שלא כיזבה, שהתממשה מול עיננו בעוצמות שאפילו לא דמיינו.
אם אנחנו מחויבים לברך על מצה שבורה, אנחנו צריכים גם ללמוד לברך על הלב שלנו ששבור בעזה. כשנבין שיש עוצמה גדולה בכאב הזה שכולנו חווים, נוכל לחגוג אותו, ונצליח להחזיר אותם.
==
הרב אבידן פרידמן הוא מחנך. מייסד-שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
