ערב פסח 2025, ובעוד אנו מתכוננים להסב לשולחן הסדר, המציאות הישראלית מרה מהמרור שנטבול בחרוסת. 59 חטופים עדיין בשבי, מדינת ישראל נתונה במלחמה בעזה, ומעל הכל – תחושה כבדה של משבר מנהיגות.
בין הגאולה שאנו מספרים עליה בהגדה לבין המציאות שבה אנו חיים פעורה תהום. נשאל את עצמנו הערב: האם בשביל זה יצאנו ממצרים? האם לשם כך חצינו את ים סוף?
לראשונה בתולדות המדינה, ניתנו המפתחות לקיצונים ביותר. הכוח הכלכלי, הביטחוני והזהותי של מדינת ישראל נמסר לידי מי שרואים בדמוקרטיה מכשול, במיעוטים איום, ובחוק – המלצה בלבד. ואת המפתחות לכך נתן בנימין נתניהו – ראש ממשלה שסביבתו לא מכחישה שנהנתה מסכומי עתק בכדי להלבין ולשרת את קטאר, אותה מדינה שאירחה את בכירי החמאס בשבת שמחת תורה, ב-7 באוקטובר 2023.
הספינים לא יכולים עוד לטייח את האמת המרה: ממשלת ישראל – הימנית והקיצונית ביותר בתולדותיה – מובילה אותנו לתהום מוסרית ומדינית. הסכנות אורבות מבית ומחוץ. מבחוץ – איראן וגרורותיה. מבית – ממשלה שמסכנת את אופייה הדמוקרטי של ישראל, את יחסיה עם העולם החופשי, ואת עתידה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
"כי גרים הייתם בארץ מצרים" – זוהי לא רק תזכורת היסטורית אלא צו מוסרי בוער. מי שהיה משועבד אסור לו לשעבד. עם שטעם את טעם העבדות צריך להיזהר פי כמה מהפיכתו לעריץ. והנה, תחת ממשלת הימין הקיצוני, המיעוט משועבד לקיצוניות, התקציב משועבד לסחטנות, וזכויות האדם משועבדות לפוליטיקה צרה ואגרסיבית.
הממשלה שואלת: "מה העבודה הזאת לכם?"
הבן הרשע בהגדה – זה שמוציא עצמו מן הכלל – הפך להיות המודל המוביל של ממשלתנו. "מה העבודה הזאת לכם?", היא שואלת את הציבור הרחב שדורש עסקת חטופים. "מה העבודה הזאת לכם?", היא שואלת את הדורשים ועדת חקירה. "מה העבודה הזאת לכם?", היא שואלת את המבקשים שוויון בנטל. כאילו היא אינה חלק מהעם. כאילו האינטרסים שלה נפרדים מאיתנו.
ואכן, בזמן שהמנהיגות מסתבכת בצרות שהיא עצמה יצרה, העם הישראלי מוכיח שוב ושוב את גדולתו. עשרות אלפי מילואימניקים מתגייסים שוב ושוב. מבצעי התרמה לארוחות חג פורחים בכל פינה. סולידריות עממית פורצת למרות – ואולי בגלל – ההפקרות המנהיגותית.
בין "חד גדיא" של אפרים קישון לבין ארבעת הבנים של ההגדה, עלינו לבחור להיות הבן החכם – זה ששואל את השאלות הנכונות, זה שלא מקבל מציאות כפויה, זה שמבין שיש לו אחריות אישית לתיקון.
אל תהיו הבן הרשע
ניסן הוא ראש חודשי השנה. חודש של התחדשות, של אביב, של הזדמנות לאומית להתחיל מחדש. אבל ההתחלה החדשה לא תבוא מלמעלה. היא חייבת לבוא מאיתנו. ולכן, הקריאה היא לכל מי שעדיין לא יצא להיאבק, לכל מי שנשאר בבית, לכל מי שאמר "זה לא בשבילי" – צאו עכשיו.
אל תהיו הבן הרשע ששואל "מה העבודה הזו לכם", ושם את עצמו מחוץ למאבק. גם אם לא כל המילים שנצעקות מתאימות לכם, גם אם לא כל השלטים המונפים משקפים את דעתכם במדויק – את ים סוף של הגאולה חוצים יחד, כולם. איש לא נשאר מאחור. עם שמתפצל לא יכול להיגאל.
החובה היא אחת: להיות נחשונים
בכל דור ודור, אומרת ההגדה, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כנחשון בן עמינדב – זה שקפץ ראשון לים סוף, זה שלא חיכה למשה או לנס, זה שהבין שלפעמים העם צריך להוביל את המנהיגות ולא להיפך.
בין אם אתם חובשי כיפה ובין אם לא, בין אם האמונה בוערת בכם ובין אם לא, החובה היא אחת: להיות נחשונים. לקפוץ למים. להוביל את העם לדרך חדשה. למגר את הממשלה שמסכנת אותנו מבית. לתקן ולבנות במקום להרוס. להתייצב מול משילות אגרסיבית שרומסת את ערכי הדמוקרטיה. לדרוש בחזרה את המדינה שלנו מידי הקיצוניים שקיבלו מפתחות לעוצמת הכוח שלה.
חג החירות האמיתי יגיע רק כשנהיה ראויים לו. כשנזכור באמת שגרים היינו. כשנפסיק לתת לספינים לטייח את המציאות המסוכנת. כשנתעקש להיות עם חופשי בארצנו. כשהחטופים יוחזרו כולם הביתה. כשנהיה באמת נחשונים, כולם בשביל אחד – כח אחד בשביל כולם.
==
אייל גור הוא ממובילי "שומרות ושומרים על הבית המשותף", ארגון המחאה הירושלמי, ואסטרטג.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
