אין דבר מדהים יותר מאשר העובדה שפעמיים בשנה אנחנו משנים את אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר בחיינו – את הזמן. חוק 'קביעת הזמן' מנסה לרתום את השמש למרכבת הכלכלה ולהתאים את שעות האור לזמני הערות והפעילות המשק.

הזזת השעון מגלה כי באופן לא מפתיע, בישראל אפילו הזמן נתון למאבק פוליטי. הוויכוח בין דתיים לחילונים משקף מחלוקת עמוקה על היעילות הכלכלית ואיכות החיים. עם זאת, מסתבר שגם בקרב המדענים עצמם אין הסכמה בנוגע לתרומת שעון הקיץ לייעול. המחקרים בתחום, שבחנו את ההשפעות הכלכליות, הנפשיות והבריאותיות של שינוי השעון, מציגים ממצאים סותרים.

את אותה מחלוקת אפשר למצוא גם בתוך המגזר הדתי עצמו: יש מי שרואים יתרון בהקדמת סליחות לאשמורת בוקר, בעוד שאחרים חוששים מחצות לילה מאוחר. הוויכוח סביב הארכת צומות הקיץ, מול הנוחות בתפילות מנחה וערבית בשעות של אחרי העבודה. המחלוקת הנוקבת בישראל בנוגע להנהגת שעון קיץ אינה רק ויכוח פוליטי על נוחות או יעילות, אלא רומזת לפער עקרוני באיך שאנחנו מבינים את מהות הזמן. שעה אחת, שינוי קטן לכאורה, מזמין להעמיק בתפיסת השונות על הזמן.

לא משנה כמה עשירים, בריאים או חכמים נהיה, הזמן הוא המשאב הכי יקר, ואין לו תחליף. אך האם עלינו להתייחס אליו כאל משאב שיש לנצל, או כאל מתנה שיש להוקיר?

בין השעות של גריניץ' לשעות זמניות

הוויכוח בין אליס לכובען ב"אליס בארץ הפלאות" ממחיש את המתח בין שתי תפיסות אלו. אליס טוענת שהיא "יודעת איך לנצל אותו" ואילו הכובען מבהיר לה ״שהזמן לא סובל שמנצלים אותו. ובכן, לו ידעת לשמור איתו על יחסים טובים, היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו."

מחלוקת זו משקפת את הפער בין תפיסת הזמן המערבית, הדוגלת בשליטה וייעול, לבין תפיסת הזמן היהודית הקוראת להתבוננות, והקשבה לזמן, המאפשרת לגלות ולקדש אותו.

השעון הבינלאומי, המבוסס שרירותית על קו גריניץ', חותר לחלוקה אחידה וקבועה של היממה בעוד שהשעון ההלכתי, המבוסס על זריחת ושקיעת השמש, מחלק את היממה לשעות זמניות, המשתנות בהתאם לעונות השנה.

'קידוש החודש', המצווה הראשונה שנצטווה בה עם ישראל, ממחישה את כוחו של האדם להתבונן במציאות ולהשפיע על כל מרחבי החיים. כאשר בית הדין קובע על סמך עדות אנשים שצפו בירח ביום זה או אחר, הוא מגלה בזאת את הזמן המתאים ביותר לימי החולין, לחגים והאבל בכל אותו חודש.

הרב קוק זצ"ל לימד ש"כל זמן מאיר בתכונתו". כלומר, כל רגע טומן בחובו עוצמה ייחודית, ורק כשנגלה אותה המציאות תגלה את האור והשפע שבה.

כשחוצים אזורי זמן, הגוף חווה טלטלה פנימית, המכונה 'יעפת' (ג'ט לג) -המתבטאת בסבל גופני ונפשי. זהו איתות ברור לכך שכאשר הזמן הפנימי והחיצוני סותרים זה את זה, אנו מאבדים את האיזון. זהו משל לצורך הקיומי בחיינו להתעורר ולחבר בין מציאות הזמן הסובבת, לבין החוויה האישית.

אסור לנו לבזבז את הזמן

פסח לפי הגדרות חז״ל חייב לצאת באביב ואם צריך אנחנו נדרשים לפעול אקטיבית ולהוסיף חודש שלם רק כדי שלא נחגוג את חג החירות בחורף. העובדה הזו מזכירה לנו שגם במרוץ החיים המודרני בו הזמן הופך לפעמים לאויב, אנחנו יכולים לבחור לשים לב וליהנות מהחירות וההתחדשות שטמונים בזמן הזה. אבל בשביל זה צריך להיות אקטיביים, ואסור לנו לבזבז את הזמן.

בדיוק כפי שהתורה וההלכה מבקשות ליצור הרמוניה בין הזמן האובייקטיבי לבין משמעותו הסובייקטיבית, כך גם בחברה הישראלית נדרשת מערכת יחסים מאוזנת בין עקרונות המסורת היהודית לבין הערכים ההומניסטיים והדמוקרטיים. השיח על שינוי השעון מדגים לנו פעמיים בשנה כיצד שאלות על סדרי עדיפויות, חירות אישית, וחיבור למסורת הופכות לשאלות קיומיות שאנו יכולים להן.

מלחמת האחים המתלקחת מחדש בחוץ מכאיבה ומדגישה את הצורך בדיאלוג משמעותי על הזהות הישראלית המתהווה. הויכוחים וחוסר ההסכמות בחברה הישראלית הם איום אבל גם הזדמנות ללמידה ולחיבור בין תפיסות עולם שונות לכדי תמונה הרמונית יותר של חברה יהודית ודמוקרטית.

==

ד"ר נעה רחל בן-דוד היא חברה בצוות הכתיבה של ארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה