"סוס בלי שם": הבמאי אסף אסולין בסרט על זהות

  מתוך סוס בלי שם (צילום: גיא סחף)

אסף אסולין מדבר על 'סוס בלי שם': זוג נפגש במרחב מדברי מסתורי, ללא זיכרונות וללא עבר. הם מעניקים שמות זה לזו – סוס וגלידה – ובונים חיים משותפים בעולם המוזר בו הם לכודים. אך כשהם נרדמים, חלומותיהם חושפים מציאות אחרת – עירונית, צבעונית ומורכבת, שבה לכל אחד מהם זהות נפרדת ושלמה. האם החלום הוא המציאות? מהי הזהות האמיתית שלהם?

זהו סיפורו של "סוס בלי שם", סרט ביכורים מצוין של הבמאי אסף אסולין, שדווקא המבנה שלו פשוט מרהיב ומסקרן. לקראת עלייתו לאקרנים, שוחחנו עם אסולין על תהליך היצירה המיוחד.

מה היה הזרע הראשוני שממנו צמח הרעיון לסרט "סוס בלי שם"? האם היה רגע או חוויה ספציפית שהובילו לכתיבת התסריט?

היה לי רעיון די פשוט לעשות סרט קצר על זוג שנמצא לבד בעולם – גבר ואישה, והם צריכים לשמור אחד על השני כל לילה. זה היה רעיון שעלה לי ומשם התפתח כל הסרט. כתבתי מזה תסריט קצר, ואחרי זה התסריט כבר לא היה כל כך קצר. אחרי שצילמנו כמה ימים, ראינו את החומרים והבנו ששווה להרחיב את הסרט לאורך מלא. זה מה שעשינו וזה לקח תקופה.

הסרט עוסק בזהות, זיכרון ומציאות אלטרנטיבית. מה משך אותך לחקור דווקא נושאים אלה בסרט הביכורים שלך?

זאת שאלה טובה. הסרט הזה היה אמור להיות סרט שאני עושה בינתיים עד שאעשה את הסרט הארוך שלי. זה היה אמור להיות סרט קצר, ודווקא פה הייתי משוחרר מלחשוב על למה אני רוצה לעשות את זה. פשוט הלכתי עם תחושה, והנושאים האלה הם דברים שאני תמיד מתעסק בהם. יש לי משיכה ליחסים ולחלומות. זה דבר שגם בסרטים קודמים שלי התעסקתי בהם. גם לאקזיסטנציאליזם – לשאול על הקיום. זה משהו שמאוד מעסיק אותי. ראיתי בסצנות ובעלילה שכתבתי שהדברים האלה כל הזמן עולים.

ככל שאתה עושה משהו שחורג מהמיינסטרים אתה מקטין את הסיכוי

בחרת לביים סרט סוריאליסטי כסרט הבכורה שלך, בניגוד אולי למסלול "בטוח" יותר. האם היו לחצים או המלצות ללכת בכיוון יותר מסחרי או קונבנציונלי?

כן, הלחץ הזה הוא לחץ וירטואלי אבל הוא כמובן קיים. לעשות סרט בישראל האופציות די מצומצמות, אתה צריך להגיש תסריט לקרנות. ככל שיותר אנשים מתחברים לסרט שלך והקרן מאמינה ברעיון ובחזון שלך, ככה יש לך סיכוי גדול יותר לקבל את הכסף. ככל שתהיה יותר אקספרימנטלי, הסיכוי שלך להיבחר מתוך מאות הוא נמוך יותר, כי יש חשש לקחת את הסיכון הזה ופחות אנשים מתחברים. ככל שאתה עושה משהו שחורג מהמיינסטרים אתה מקטין את הסיכוי.

זה לא שאמרתי לעצמי "בא לי לעשות סרט שונה או סוריאליסטי", זה מה שיוצא ממני. כשאתה עושה סרט כזה יש הרבה מכשולים כי לא כולם מתחברים. במהלך התהליך לא כולם מבינים בדיוק מה עושים. גם אני לא תמיד יודע מה אני עושה. זה תהליך שצריך בו הרבה אמון מצד הסביבה, וככל שהפרויקט פחות מיינסטרימי ויותר שונה בנוף, יותר קשה בדרך.

השפה הוויזואלית של הסרט באמת מדהימה. מה היו ההשראות האסתטיות העיקריות שלך, ואיך עבדת עם צוות הצילום והעיצוב כדי להביא את החזון שלך למסך?

לצערי, אבל בסוף יצא טוב, עבדתי עם כמה צלמים שונים. כל אחד מהם היה מדהים. עבדתי בהתחלה עם עומר לוטן, אחרי זה צילם את ההמשך של הסרט זיו ברקוביץ', ואת הצילומים הסופיים צילם גיא סחף. האתגר היה לגרום לזה להיראות כמו סרט אחד עם חזון ויזואלי אחד, ואני חושב שזה נראה מאוחד.

ההשפעות שלי – אני אוהב סרטים ישנים ומערבונים, ויש בסרט הזה קצת מזה. הצילום מושפע ממערבונים וגם מסרטי מדע בדיוני. בסרט יש סוריאליזם וגם נגיעה לכיוון המדע הבדיוני. זה משהו שקשה לי לתאר, זה יצא בעיקר מאינטואיציות שלי שאני לא יודע לגמרי מאיפה אספתי אותן.

מתוך סוס בלי שם (צילום: גיא סחף)

מתוך סוס בלי שם (צילום: גיא סחף)

למה דווקא סוס וגלידה?

הבחירה בשמות "סוס" ו"גלידה" לדמויות היא מעניינת ויוצאת דופן. מה עומד מאחורי בחירה זו?

אין שום דבר. אני חושב שפשוט כתבתי וזה הדבר הראשון שיצא לי. אם הייתי חושב על זה, זה היה כבר מקבל משמעויות. לא רציתי שום משמעות. זה היה תת-מודע קלאסי. פשוט כשכתבתי זה כבר היה ברעיון הראשוני. ככה זה יצא. לא חשבתי על זה שנייה.

אתה גם משחק בסרט לצד יסמין עיון ויואל רוזנקיאר. איך הייתה החוויה לביים את עצמך? האם זה הקשה או דווקא הקל על התהליך?

המחשבה הייתה בהתחלה, בגלל שיש בי צורך – כמו הרבה במאים – אני קצת קונטרול פריק, צורך לשלוט בהכל. ידעתי שאני רוצה לצלם סרט עצמאי ואמרתי "אם אשחק בו אז לפחות אהיה פחות תלוי באדם אחר". משם הגיע הרעיון, ומכיוון שזה אמור להיות סרט קצר אמרתי בסדר אני אשחק בזה, ומשם התגלגלנו.

החוויה בהתחלה הייתה קצת קשה, גם לביים את עצמי וגם לשחק באותו זמן, אבל קיבלתי עזרה. תמיד היה מישהו על המוניטור שעזר לי, בעיקר זיו ממון שהייתה שותפה שלי לאורך העבודה. היא שיקפה את מה שהיא רואה במוניטור וזה עזר.

באיזשהו שלב, בגלל שאני משחק דמות שאני כתבתי וקל לי להתחבר אליה – היא לא אני אבל אני לא צריך לעשות משהו מיוחד כדי להתאים את עצמי אליה – זה היה פחות מסובך מלקבל תפקיד שמישהו אחר כתב.

זה קטע מוזר שהתחלתי להתרגל. צילמנו על פני שנתיים. בהתחלה הייתי צריך להסתכל בכל טייק, לראות איך הוא היה. ובצילומים האחרונים כבר הייתי כל כך רגיל גם לשחק את הדמות וגם לביים באותו זמן, שהייתי יודע איך זה נראה מבלי להסתכל. הייתי משחק ותוך כדי יודע אם יצא טייק טוב. היה שם איחוד בין הבימוי והמשחק.

פוסטר הסרט סוס בלי שם (גיא סחף)

הסרט מתרחש בשני עולמות מנוגדים – מדברי וצחיח מול עירוני ורב-גוני. האם יש בכך אמירה על החברה הישראלית או המציאות שאנו חיים בה?

אני חושב שכן. אני לא כיוונתי לאמירה ישראלית ספציפית, אבל אפשר לגזור מתוך האמירה האוניברסלית הזאת משהו רלוונטי לחברה הישראלית. במובן שאנחנו מצד אחד חיים בעולם שבסרט מיוצג על ידי העיר, שהוא מאוד ממשי, מאוד "מציאות", אבל במקרה של החברה הישראלית הוא גם מאוד טראומטי, מאוד קשה.

אבל בתוך תוכנו, שזה העולם שמיוצג על ידי המדבר, יש משהו אחר לגמרי, שבו יש לנו פחות ידיעה, אנחנו פחות בטוחים, פחות מכירים את עצמנו. ודווקא במקום ההוא יש משהו יותר רך ויפה שהוא בסיס אמיתי לחיבור. ככל שהמציאות כפי שהיא משתקפת בעיר או בחברה הישראלית יותר קשה ויותר מוחשית, ככה אנחנו יותר נפרדים אחד מהשני.

אני מרגיש שזה רלוונטי לימים האלה בחברה שלנו. המציאות הטראומטית שאנחנו חווים עכשיו מושכת אותנו לאחוז במה שאמיתי. ברגע שיש מוות, טראומה ואובדן שהפכו להיות מאוד אמיתיים, אנחנו נאחזים בזה ושוכחים שיש בנו תמימות, חוסר ידיעה, חוסר רצון לנצח או לדעת הכל. אנחנו רוצים איזושהי תמימות. חושב שזה בא לידי ביטוי בשני העולמות האלה בסרט.

מה היו האתגרים הגדולים ביותר בהפקת הסרט, ואיך התמודדת איתם?

בהתחלה חשבתי שזה יהיה פשוט לצלם במדבר, כי אתה לא צריך תאורה, לוקיישנים, בתים, כל הדברים שעולים כסף. מסתבר שזה מורכב יותר, כי אם מצלמים במדבר צריך גם לישון שם צוות שלם.

החום בצילומים הראשונים – היה לנו באורח פלא את השבוע הכי חם שהיה אי פעם. זה היה ב-2019 במאי, אפילו לא בקיץ. הגענו ל-50 מעלות ביום, השבוע הכי חם שהיה שם אי פעם, וזה היה מאוד קשה לצלם בטמפרטורות האלה, בטח כשאין לך אמצעים של עשרות קרוואנים ממוזגים. הטבע עצמו היה אתגר גדול.

וכמו שאמרתי קודם, לשאוב אנשים לעולם הזה, אנשים שעבדו על הסרט – זה דרש מהם הרבה אמון וזה לא היה פשוט, אבל זה הצליח.

הסרט התחיל צילומים ב-2019, מה לקח לו כל כך הרבה זמן עד היציאה לאקרנים?

יש כמה דברים. כשהתחלנו לצלם במאי 19, הוא הצטלם כסרט קצר. אחרי שחזרנו מהצילומים ערכנו, ואז הרחבנו את התסריט. לכתוב את התסריט לאורך מלא לקח קצת זמן.

יצאנו שוב לצלם והתחילה הקורונה, התבטלו לנו הצילומים. היינו צריכים לחכות עוד שנה בגלל שהמלונות היו הדבר האחרון שחזר בקורונה. לקח כמעט שנה וחצי עד שמלונות או בתי הארחה חזרו. אלה היו הדברים שהיו סגורים מעל לשנה. ובשביל לצלם במדבר אתה חייב לישון באיזשהו קיבוץ או מקום, ולא הייתה אפשרות.

עשינו שנה הפסקה בצילומים, ובסופו של דבר רק באפריל 21 סיימנו את הצילומים המרכזיים. אחרי זה היה תהליך ארוך של פוסט-פרודקשן כי יש לא מעט אפקטים. בסוף 23 סיימנו את הסרט, אבל אז זה היה השביעי באוקטובר, והיציאה לאקרנים נדחתה עד עכשיו.

איך התקבל הסרט בפסטיבל דרום, ומה הפתיע אותך בתגובות של הקהל והמבקרים?

זאת הייתה הקרנה מאוד מרגשת, גם כי זה היה אירוע פתיחה. הסרט בכלל היה אמור להיות מוקרן בשדרות במקור, לפתוח את הפסטיבל שהתבטל בגלל השביעי באוקטובר, וחצי שנה אחר כך עשו אותו במהדורה אחרת. הוא הוקרן לראשונה בתל אביב בסינמטק.

הייתה הקרנה מרגשת. פעם ראשונה ראיתי את הסרט על המסך הגדול עם קהל וראיתי איך הוא עובד, וזה היה מדהים איך הקהל מגיב אליו, איך אנשים מתרגשים ממנו, צוחקים. זה היה מאוד נעים לגלות.

האם אתה כבר עובד על הפרויקט הבא? האם תמשיך בקו הסוריאליסטי או שאתה מעוניין לחקור סגנונות אחרים בהמשך הקריירה?

לגמרי. הסרט הבא ימשיך, אני לא יודע אם בקו הסוריאליסטי, אבל כן בקצת אימה, מותחן פסיכולוגי, קצת אלמנטים פנטסטיים. זה יהיה סרט יותר דרמטי, יותר עלילתי, אבל אולי גם יותר מצחיק.

==

הסרט "סוס בלי שם" בכיכובם של יסמין עיון, יואל רוזנקיאר ואסף אסולין, עולה לאקרנים בכל בתי הקולנוע בארץ החל מה-3.4.25. לחובבי הקולנוע האיכותי – תוכלו לצפות בטרום בכורה מיוחדת בהוט סינמה כפר סבא ב-1.4.