ימים מורטי עצבים ומטלטלים עוברים על החברה הישראלית, בה אנו נתונים במו"מ מול כנופיית הטרור הרצחנית לשחרורם של שבויינו, סוגיה זאת מדירה שינה מעיני כולנו וקורעת את ליבנו. הממשלה קיבלה החלטה אסטרטגית 'לשלם מחיר יקר', שלא מן הנמנע תחזיר אותנו לריטואל עקוב מדם בו אנו מתבוססים 50 שנה, מציאות זאת מלמדת כי טרם התגבשה בנו כאומה תודעת הניצחון, תוצר של רסיסי גלותיות והשפעות של רעל פרוגרסיבי זחוח ומנותק שזרעיו ב'דת האהבה'.
בשורות אלו לא אעסוק בשיקולים הפוליטיים של ראשי המדינה, בין אם נסכים עימם או נסתייג מהם, בהיות והם תוצר של הלכי רוח חברתיים המשקפים תפיסות עולם רחבות המנסרות ומושמעות ללא הרף מהימים הראשוניים של הטבח הנורא, ובכך עיצבו תודעה ציבורית אבסולוטית. בזהירות אומר אף גזלייטינג חברתי שאפשרו את המצע האידאולוגי והצידוק המוסרי למהלך כפוי ולא בהכרח זהיר הנותן למענה עתידי אחראי.
לא מן הנמנע שאילו 'תגובתה האסטרטגית' של מדינת ישראל בימים הראשונים למלחמה הייתה כי לאסוננו בקרבנו 1400 נרצחים וכפי הנראה עוד 200 הנתונים בידי צמאי דם ברבריים, מנקודת פתיחה זאת כנראה היה מצבנו טוב יותר. אך הלכי רוח קצרי רואי וחסרי אחריות דחקו חברה שלמה לעמדת כניעה.
הנקודה אותה אני מבקש לבחון, את פשר המניעים המטא הלכתיים והמוסריים ביחס לפסיקות שהושמעו ע"י רבנים חשובים שבאופן רפטטיבי אינם פוסקים מלהשמיע פסיקה גורפת המתירה שחרור מרצחים עבור פדיון שבויים, שבעיקרה נשענת על הדיון ההלכתי שנסוב בקיץ תשל"ו במבצע אנטבה שאף בזמנו נחלקו בו הדעות.
בימים הראשונים למלחמה הרחבתי על עקרונות הדיון ההלכתי בסוגיה, במאמר נפרד ולכן לא אכפול דבריי. ראו בקישור זה:
האמנם ההשוואה בין המו"מ שהתנהל מול החוטפים בזמנו במדינה זרה, אינו דומה כלל למציאות בה אנו נמצאים מול כנופיות טרור אכזרית החיות בתוכנו שהפכה חטיפת אזרחיים וחיילים לשיטה אסטרטגית על מנת ליצור בהלה ולחץ ציבורי וכקלף מיקוח לשחרור מחבלים.
כמעט כולם נשענים על דבריו של רבי שלמה לוריא (המרש"ל) בספרו ים של שלמה על מסכת גיטין, שכתב "והאידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם פודים השבוים יותר ויותר מכדי דמיהם, והיינו דמוותרים על דוחקייהו דציבורא שלהם, ה' יוסף על שכרם, ופעולתם לפני ה' צפון בעולם הבא, גם בעו"ה לע"ע נתמעטו ישראל בגולה, ויש לחוס על יתר הפלטה, שלא תכבה גחלת ישראל, וגם לעת הזאת מכבידים על ישראל יסורים וענויים, לכופם כדי לעבור על הדת, ולעשות מלאכה בשבת שלא לצורך. גם אם לא יפדו אותם איכא למחש לרוע לבם, שלא יהרגו אותם, ובסכנת נפשות פודין יותר מכדי דמיהן".
דבריו מוסבים כאשר קיים חשש לסחטנות כלכלית של אומה הפזורה בגלות נטולת הגנה מדינית שנאלצת לשרוד רדיפות, אך לא של אומה הריבונית בארצה והיענות לשחרור מחבלים עשויה לעודד רצחנות עתידית רחבה ולהכניס למצבי סיכון מדינה שלמה, ובפרט כשהדבר נתון בידנו להפעיל מדיניות של 'אגרוף ברזל' למיגורם כפי שב"ה ראינו בראשיתה של מלחמת 'חרבות ברזל'.
ההשוואה למקורות אלו ואחרים מבטאת תודעה גלותית הספוגה בחשיבה פרטית שאינה מבחינה בין אחריות ציבורית וניהול מדינה, לבין יחס למצוקה פרטית נקודתית. אין כל ספק כי כל חטוף הינו עולם מלא אך יחד עם זאת השיקולים חייבים לנבוע מתוך ראייה ציבורית רחבה והשלכותיה על עתידה של חברה שלמה. אחד מהנזקים התודעתיים שהמלחמה האיצה בתוכנו הינה הפיכת מצוקת הפרט לזולת הכל והתעלמות גורפת 'מהיום שלמחרת' על חברה שלמה, ההזדהות עם כאבם הפכה להיות קנה המידה המגדיר ומהווה אומדן למוסריות רגישות ונאורות, ולדאבון הלב ויש אף מחובשי בית המדרש ורבניו שנשבים בתודעת הכזב הזאת.
כאשר ת"ח מתייחסים לשאלות ציבוריות באופן בו דנים בשאלות פרטיות ולא מתוך הבנה ואחריות לפסיקה ציבורית במדינה ריבונית, בכך מרחפת על פסיקתם אמירתו של מרן הרב קוק המבוססים על דברי הראשונים, שנאמרו בהקשר מעט שונה "שאינם מכוונים לאמיתת של תורת אמת", אמנם דנים הם במקורות הפוסקים אך מנותקים הם מההקשר והמציאות הרלוונטית, כאשר שיקולים אלו ניהלו את הלכי המחשבה בקרבנו, הם היו בעוכרנו ומהגורמים שזירזו את חובן בית המקדש השני וכפי שניסחו זאת חז"ל באגדת החורבן "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו", משמעותה של ענווה זאת הינה מבט צר ונקודתי המצטמצם לדיון ההלכתי ולא רואה מעבר לו.
תופעה זאת מחייבת חשבון נפש עמוק ביחס לאופן בו התורה נלמדת בבתי המדרש, ומהי ההגדרה לגדלות בתורה. האם היכולת לצטט פסקי הלכות ולחילופין לשלוף מקורות, שפעמים הופכת ללהטוטנות רבנית שמפעימה את שומעיה (התמימים), האמנם מעידה על ההבנה ראויה ויורדת לסודה ומגמותיה של תורה והלכה?
התשובה ברורה. אך האם אנו מכשירים את רבנינו בדרך אחרת, חוששני שהדרך עוד ארוכה לבנות את עולמם של תלמידי החכמים שבקרבנו עם רוחב דעת כזה שמבטו עמוק ורחב, להבנתי האופן שבו נתפס היום תלמיד חכם רחוק מהאופן בו למדו בדורות הקודמים, החל מהגאונים ועד גדולי הדורות האחרונים, המכנה המשותף היה רוחב דעת בכל מקצועותיה של תורה עם ידיעה גדושה בשאר החכמות, ממילא כאשר נדרשו לתת מענה לסוגיות באשר הן ובפרט ציבוריות שעמדו בפניהן הם ראו הרבה מעבר לכאן ועכשיו.
וכפי שאמר לי בעבר מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א; כאשר אתה נדרש לשאלה הלכתית אחריותך לראות את מכלול ההשלכות האפשריות מהמענה אותו תיתן, ולכן לא רק מצוקת הפרט תהא בפניך אלא גם האחריות העתידית של התייחסותך.
המענה כיום למבוכה הציבורית הרובץ לפתחה של החברה הישראלית, נעוץ בנטיעת הדור הבא של מחנכים ותלמידי חכמים החמושים ברוחב דעת ומסוגלים להבחין בין סוגיות פרטיות לציבורית מתוך הבנת הדור והתקופה בה אנו זוכים לחזות בשיבת האומה לארצה לעצמה ולעצמיותה, וזאת התמצית של התורה הגואלת שהיא היא תורת ארץ ישראל, 'וזהב הארץ ההיא טוב', מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
