בוויכוח על שחרור אסירים פלסטינים מושמעת שוב ושוב הטענה בדבר התרומה של עסקת ג'יבריל (מאי 1985) לפרוץ האינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987). הטענה היא כי החזרה לשטחי יהודה, שומרון ועזה של פעילים בפת"ח ובארגונים אחרים יצרה את שכבת ההנהגה של האינתיפאדה.

ואף אם לכל הדעות האינתיפאדה פרצה באופן לא מתוכנן, הימצאותם שם שחקה תפקיד בהתססת השטח בתקופה שקדמה לפרוץ המהומות וכן בהובלת ההתארגנויות האלימות בשטחים.

אני לא מומחה לנושא, אבל אני מניח שיש אמת רבה בטענה זו ואין לי עניין להתווכח עמה. אבל, בידוד אירוע זה כגורם מכריע לפרוץ האינתיפאדה, לא רק שמתעלם מההקשר הרחב יותר של דצמבר 1987, הוא משליך ישירות על האופן שבו תופסים ומעצבים את אירועי 2025. אז בואו נצלול אל אירועי 1987.

ירדן נסוגה מהדרישה על יהודה ושומרון

באפריל 1987 נחתם "הסכם לונדון" בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס ובין חוסיין מלך ירדן. האם עוד הייתה אז תוחלת ל"אופציה הירדנית" מהצד הפלסטיני? האם במסגרת המתווה אפשר היה להגיע להסכם מעשי בשטחים? קשה לדעת, אך ממשלת ישראל בראשות שמיר החליטה לדחות את ההסכם, מתוך עמדה אידיאולוגית של ארץ ישראל השלמה. אותה האידיאולוגיה שבשמה ישראל לא קיימה את התחייבותה בהסכם השלום עם מצרים להקמת אוטונומיה בשטחים בראשית שנות ה-80. להחלטה זו של שמיר הייתה משמעות דרמטית – מדינת ישראל הצהירה בכך באופן רשמי שהיא אינה רואה בשליטה בשטחי יהודה, שומרון ועזה עניין זמני, אלא מציאות של קבע.

חודשיים לאחר מכן מלאו 20 שנה למלחמת ששת הימים ולשלטון הישראלי בשטחים. כזכור, מדובר בשלטון צבאי, כאשר הריבון בכל שטחי החיים הוא אלוף הפיקוד. החיים של המקומיים מנוהלים על ידי המנהל האזרחי ולאוכלוסייה יש תלות כמעט מוחלטת בשלטון הישראלי בכל תחומי החיים. מערכת המשפט היא מערכת צבאית, מערכת החינוך נתונה לפיקוח צבאי, מדיניות הקרקעות מוכפפת לאינטרסים של המדינה השלטת ולא של האוכלוסייה המקומית והיתרים בתחומים שונים של החיים ניתנים על בסיס נאמנות ושיתוף פעולה. זה אינו מצב בר-קיימא, וההגעה של השלטון הישראלי לשנתה ה-21 חידדה את העובדה שזו המציאות שמדינת ישראל צופה עבור תושבי השטחים עד קץ הדורות.

כל התנגדות לשלטון הישראלי בשטחים פסולה

במקביל, בשנים שקדמו ל-1987 ההתנחלות בשטחים הלכה והעמיקה. אמנם על פי ההסכמים הקואליציוניים שבמסגרת ממשלת האחדות צומצמה במקצת הקמתן של התנחלויות חדשות, אך התבססותן והרחבתן של התנחלויות בעומק השטח, מעבר יישובים רבים מקראוונים ליישובי קבע והעמקת הפרקטיקה של הכרזה על "אדמות מדינה" לשם הקמת התנחלויות שינתה את פני השטח. כל מי שעיניו היו פקוחות הבין שמציאות זו הולכת ונעשית בלתי הפיכה.

בתוך כך, ישראל דיכאה כל ניסיון להתנגדות לא אלימה בשטחים. מובארכ עוואד שהקים את המכון הפלסטיני לחקר אי-האלימות והטיף בהרחבה להתנגדות לא אלימה לשלטון הישראלי בשטחים גורש מישראל, לאחר שבג"ץ דחה את עתירתו נגד שלילת התושבות שלו. (בראש ההרכב ישב אהרן ברק, יש לציין). המסר היה ברור: כל התנגדות לשלטון הישראלי בשטחים פסולה וממילא אין הבדל בין פעילות אלימה לבלתי אלימה. שלילת התושבות גם הבהירה שחוק אחד ליהודי וחוק אחר לפלסטיני.

אפשר גם להוסיף את פיגועי הדקירה ובקבוקי התבערה שהתגברו במקומות שונים באותה השנה ואת צעדי הענישה שננקטו באופן אישי וקולקטיבי. וכמובן שיש להתייחס גם למשקעי 1948 ולהתפתחות אידיאולוגיות לאומניות ודתיות. ויש להניח שיש גורמים נוספים שאפשר למנות.

העניין הוא בסופו של דבר ששלטון צבאי של מדינה אחת על אוכלוסייה מקבוצה לאומית אחרת אינו מצב בר קיימא. הטענה לגבי התרומה המכרעת של עסקת ג'יבריל לפרוץ האינתיפאדה מניחה שבניטרול גורם זה וגורמים דומים, הפלסטינים בשטחים היו ממשיכים לנצח את עשרים שנות השקט היחסי (ואני מדגיש, היחסי) שלאחר מלחמת ששת הימים. האם זו הנחה סבירה? ספק רב. רק נציב את עצמנו באותה הסיטואציה שבה מישהו אחר שולט בנו במשך 20 שנה, כאשר אנו משוללי זכויות פוליטיות ומבהיר שמצב זה עתיד להימשך לנצח.

 

ובחזרה לימינו. אכן, שטחי יהודה ושומרון בוערים והמצב שברירי. קשה להתעלם, וגם אסור לעשות זאת, מהסכנות הטמונות בשחרור אסירים פלסטינים עם רקע אלים (ולא כל האסירים המשתחררים הם כאלה), מבחינה מורלית ומבחינת תרומתם האפשרית למאבק אלים. אמנם נתוני מערכת הבטחון הם שרק 12% מהאסירים ששוחררו בעסקאות קודמות שבו לעסוק בפעילות אלימה נגד ישראל, אבל גם זה לא מעט.

אבל – וזה אבל גדול – אי אפשר לראות בכך חזות הכל ולהתעלם מהמצב ביהודה ושומרון מנקודת המבט של הפלסטינים, בשנה שקדמה למלחמה ובייחוד מאז תחילת המלחמה – גירוש והריסה של כפרים, עלייה בשימוש באמצעים קטלניים, עלייה דרמטית במספר ההרוגים מידי כוחות צה"ל וביניהם רבים שגם לשיטת צה"ל אינם מעורבים, הכרזה בהיקף חסר תקדים על אדמות מדינה, הקמת מאחזים, מעצרים בהיקף נרחב ללא משפט, הכפפת המנהל האזרחי בפועל למנהלת ההתיישבות הכפופה לסמוטריץ' (צעד שמשפיע דרמטית על מצב התושבים הפלסטינים), מסעות הנקמה בכפרים פלסטינים (לא, זה לא רק בשוליים), תוכניות ההכרעה למיניהן ואפילו השילוט שפוזר ברחבי השטחים ומבהיר לפלסטינים שאין להם עתיד בשטחים. והעובדה הבלתי זניחה שבעזה נהרגו עשרות אלפי פלסטינים וכל מרקם החיים נהרס.

אז, אם תהיה התפוצצות כללית, ואני מקווה בכל מאודי שלא תהיה כזאת, האם שחרור המחבלים והנסיגה מעזה הם הגורמים? האם כל מה שעובר על הפלסטינים בשטחים לא מניע אותם לפעילות אלימה? ושוב, מה אנחנו היינו עושים במצב דומה? ואדגיש, השאלה אינה האם כל מה שישראל עושה בשטחי יהודה ושומרון כרגע הוא טוב או לא, וגם לא מי התחיל או מי אשם, אלא מה עלול להניע התפרצות אלימה.

ובין כל הגורמים, יש גורם אחד שיעילותו בהצתת אלימות מוכחת לחלוטין, כאן ובכל סכסוך לאומי בעולם: נקמה. שמולידה נקמה. שמולידה נקמה. שמולידה נקמה וחוזר חלילה.

==

ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל, חבר קיבוץ עין צורים, עוסק בהוראה ובחינוך, מעורכי כתב העת "ישר".