כותרות העיתונות החילונית זועקות בדרך כלל חמס כאשר מגיע תורו של הסלבריטאי התורן להודיע שהוא מנהל דיאלוג כלשהו עם הדת. כך, לא משנה אם הוא פקד את ספסלי בית הכנסת כבר בתור נער צעיר, וגם אם הוא משתעשע ומהרהר ברעיונות שהם אפילו לא בהכרח דתיים, הראיון יסתכם בשורת ציטוט פיקנטית שאינה משתמעת לשתי פנים ונושאת טון של האשמה.
איכשהו, כתבי התרבות החילוניים, שבימים כתיקונם מנהלים דיון נאור ומתמיד בשאלות של מורכבות, עומק ושוליים, זורקים את העניין והסקרנות לעזאזל ומרכיבים משקפיים אחרים, עם מספר קטן בהרבה. "גיוועלד, חזרה בתשובה!"- זהו הבון טון המרכזי וכאשר חרדת הנטישה התקשורתית גוברת ממש, מגיעות שאלות פרקטיות כאילו מתעניינות אבל בעצם מאיימות סטייל "מתי תשים כיפה"? "מתי תפסיקי לשיר בפני גברים"? "כבר עברת לבני ברק"?
הבו עוז לקובי אוז
על רקע ההקדמה הארוכה הזו, ואחרי שמיעת הדיסק החדש שלו, ברור שאותו הדבר לא יכול היה לקרות לסולן טיפקס לשעבר, קובי אוז. מזמורי נבוכים, הוא אבן חן קטנה בסצנת המוזיקה היהודית המקורית המתחדשת כנחל נובע. אך שלא כקודמיו, יש משהו ייחודי, ניסיוני, שובה ורענן בדיסק. אודה ולא אבוש, בתחילה הייתי מעט סקפטית. מה לקובי אוז ולמוזיקה יהודית? האם מדובר בניסיון לרכב על גל הטרנד כדי להמציא את עצמך בתור אמן? יתרה מזאת, אף פעם לא נמניתי על מעריצי טיפקס.
אממה? עם השמיעה הראשונה של הדיסק הכולל 12 רצועות ונושא את הכיתוב "בעזרת האל וישועתו!", גם אני אט אט, נכבשתי בקסם.
עם כל שיר, הרגשתי כיצד בלוטות הרגש, האדישות בדרך כלל, מתמכרות לסיפורים הקטנים המצוירים ביד אמן. לא, לא מדובר בטרובדור מאיר אריאלי אבל מוכרחים לומר שבפשטות ובשפה הטיפקסית יש בהחלט משהו חינני ושובה. פעם מדובר בזלמן המבולבל שלא ברור לו מיהו ומהי מטרתו בעולם ("זלמן זה לא אתה"), פעם על הברסלבר המצוי, שכנגד כל הסיכויים מחרף נפשו בעומדו בצמתים המרכזיות של הישראליות התל אביבית ("איש עם שלט מקרטון") ופעם על עצמו בשירה אוטוביוגרפית מרגשת ("געגועי לגעגועים", "אלוהי" המצוין).
נדמה שכל שיר חושף נדבך נוסף וזווית ראייה חדשה המשלימה לכדי תמונה כוללת ומגובשת, שסוחפת את המאזין אל תוך מסע יהודי, אך לא פחות מכך, ישראלי.
טביעת חותמו של אוז, ניכרת מבעד לדמויות הנוגעות, בכל שיר ושיר אך גם אם הוא ניגש לטיפול השורש אחוז אהבה ויראה כפי שהוא עצמו מודה, הוא עדיין לא חף מביקורת. הוא מציע ניתוח סוציולוגי מעמיק ומרתק בפלגים הדתיים כפי שנראה מבעד לעיניו של הלא- דתי ("תפילת החילוני"), מאפיין ונותן סימנים בקיצוניות הדתית ("המתינות הספרדית שבה הוא דגל התחלפה בקנאות"- "אלוהי"). הוא אף לא מדלג על מחסומי האדם הממוצע בדרך לאמונה הנכספת ("תודות יוצאות לי קיטש"- "אלוהי") ומעלה את עניין המודעות למעמדן הנמוך של הנשים לדעתו בחברה ובעולם הדתי במיוחד ("לא נספרות"- "תפילת החילוני").
האלבום דעתני ומחוספס. הוא אינו מציע למאזין אידיאולוגיות בשקל או אמת חד משמעית. הוא חושף בפניו התבוננות, תהיות וניסיונות המעוררים הזדהות עם דור שלם שעל אף שורשיו העמוקים עומד נבוך ומשתומם נוכח האלוקות. ואפשר לומר גם להפך, על אף מבוכתו, הוא חש חיבור קרוב, אמיתי ועל כן מרגש עשרות מונים יותר.
אז מה יש שם בעצם? ביצועים ברמה גבוהה, לחנים קליטים והרבה אמת ופשטות, כזו שכובשת בכנותה ומסוגלת לשבר חומות. צריך להוריד את הכובע בפני קובי אוז, שמצטיין בהגשה חמימה ופשוטה, מינימליסטית. ניכר שגם הוא הופתע ממידת ההצלחה.
מלבד הלהיט "אלוהי" המרטיט, עם קולו של הסב שכבר הושמע בגלגל"צ ישנם להיטים נוספים בפוטנציה. "תפילת החילוני" המהפנט, "מדרגות נעות" הנעים, פיוטים מולחנים בהם אחד מתפילת השבת- "שוועת עניים" האהוד בנאי וגם "ידידי די" של רבי יהודה הלוי, הנזכר גם כ"אהבת בת כרמים", בנוסח שובב ומשעשע.
לא אגזים אם אומר שמה שעשה קובי אוז לשיר הוא לא רק נועז. הוא גם תענוג צרוף.
האם השירים יזכרו או יכנסו לפנתיאון המוזיקה הלאומי ? ייתכן שלא, אבל התוצאה היא איכותית, מהוקצעת ומרגשת. זוהי הוכחה מוחצת לכך שאפשר לשלב עשייה מוזיקלית עם תכנים של אהבת ישראל, הנושאים רוח של קירוב וגישור מבלי להיחשב לא רלוונטיים.
מזמורי נבוכים מלמד אותנו שיעור בחזרה בתשובה. אם אחטא שוב בציטוט של מאיר אריאל אזי ש"אי אפשר להפריד בין היהודים ודתם- יוצא שהעם מחזיק בדתו כי אחרת לא היה עם. יוצא שהעם לא ממש יכול לחזור לאמונה שלא ממש עזב". ושכיות החמדה של העולם התורני יהודי הם של כולנו. "מזמורי נבוכים" הוא כבר, שליח לקירוב לבבות בכיוון הנכון.
(לרגל צאת האלבום החדש תתקיים, ביום רביעי ה-10.3, הופעה חגיגית של מזמורי נבוכים בבית אבי-חי בירושלים בשעה 21:00.)
מזמורי נבוכים,
הוצאת הליקון.
