ההתעוררות הרוחנית היא תוצאה ישירה של המלחמה
הרב פרופ' ג'פרי וולף במחשבות על ההתעוררות הרוחנית שסוחפת את הציבור הרחב בישראל ותוהה האם היא אכן תוצאה ישירה של המלחמה?

התחברו לי כמה דברים לאחרונה. נתחיל בכמה נקודות למחשבה.
1) לפני לחנוכה, רבבות אנשים ונשים מכל רחבי הארץ פקדו את אירועי 'צמאה' בבנייני האומה. היו שם חרדים וחילוניים, דתיים ודתל"שים ומסורתיים רבים. האירוע מציין את י"ט כסלו ('ראש השנה לחסידות,' בפי חב"ד ויום השנה של גדול תלמידי הבעש"ט זצ"ל, 'המגיד ממזריץ', אצל כל השאר). מה שמושך את הקהל במיוחד הוא המופע מרכזי המוקדש לניגון החסידי, בו לוקחים חלק כוכבי המוזיקה היהודית. השירה בצוותא הופכת לחוויה עוצמתית ביותר של רוממות רוח והרגשת קרבה לבורא עולם. כולם יוצאים משם מוקסמים, ומספר המשתתפים הולך וגובר משנה לשנה.
2) בחדשים האחרונים, השיר 'ה' יתברך תמיד אוהב אותי' סוחף את הארץ. פרי עטם של הרב שלום ארוש, קובי פרץ ויאיר אליצור, השיר מצהיר את אהבת ה' לכל יהודי ומביע ביטחון שהכול מכוון לטובה. הוא סוחף את כל המגזרים. הוא מושמע בכל מקום (במיוחד ברשתות), בחתונות, ואפילו בפאבים של שוק מחנה יהודה. ובכל זאת, הוטחה בשיר ביקורת קשה, במיוחד בעולם החרדי.
רב ידוע אפילו פסל אותו ככפירה בגלל שלדעתו, האמירה שד' רק ייטיב עם עמו עלולה להפוך את האמונה בד' לאהבה התלויה בדבר. בנוסף, ואולי יותר גרוע, השיר נולד 'מחוץ' לעולם החרדי ולכן אסור לו לבוא בקהל. בסוף, אותו הרב חזר בו, לא בגלל המילים (כי מן הסתם מישהו הזכיר לו את דברי רבי עקיבא: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'). הוא חזר בו בגלל חלקו של הרב ארוש החרדי ביצירה וזה הכשיר אותו.
יש התעוררות רוחנית עוצמתית בציבור הרחב בישראל
3) באוקטובר, פורסמה בעיתון 'הארץ' כתבה שדנה בהתקרבות ידוענים ישראליים ליהדות. כדרכו של העיתון בחומץ, זלזל הסופר בערכה של התופעה, ייחס אותה למצוקת המלחמה והתריע בפני השלכותיה 'המסוכנות.' מומחה שצוטט ביקר בבוז את אופייה של ההתקרבות הזאת. לטענתו, היא מורכבת מיותר מדי שירה והתלהבות רוחנית, יותר מדי קיום מצוות כמו תפילין ומעט מדי לימוד. דבריו הזכירו את התעמולה הארסית של מתנגדי החסידות לפני יותר ממאתיים שנה. אבל, למרות שיש לימוד תורה משמעותי בקרב אותם 'סלבס' (כפי שהיה בחסידות אז והיום), זה נכון שבמרכז העניין ניצבת כמיהה רוחנית מופגנת.
יש התעוררות רוחנית עוצמתית בציבור הרחב בישראל ובניגוד לטענת רבים, היא איננה רק תוצאה של המלחמה. להפך, היא התחילה בצורות שונות כבר לפני שלושים שנה. לדעת רבים, שורשיה נמצאות בטלטלות שגרם חלום אוסלו שהתנפץ באינתיפאדה השנייה. רוצה לומר, הערבים באו עלינו בשם הדת שלהם, ואנחנו נמצא השראה וחוסן נפשי בד' וביהדות, הרגשה שמהדהדת בציבור ביתר שאת מאז השבת השחורה. אולם, כדאי לציין שההתקרבות ליהדות ולאמונה באל אישי החלה כאן עוד לפני אוסלו. לדעתי, את שורשי התופעה יש למקם גם במגמה כללית יותר.
היסטוריון ידוע פעם העיר לי שבשלהי המאה ה-14 התמוטטה השקפת העולם הרציונלית המגובשת של אירופה, אירוע שזעזע את אמות הספים של המערב כולו. את מקום הרציונליות האריסטוטלית יבשה, תפסה ההגות הניאו–אפלטונית, שהיא הרבה יותר נוחה לאמונה דתית, יותר רוחנית ויותר יציבה. היא מילאה את הצרכים הנפשיים והאינטלקטואליים של אירופה והולידה ברנסנס דתיות נוצרית אינטימית ואישית.
כולם נמצאים באותו מקום בחיפוש אביהם שבשמים
בדומה, לפני כארבעים שנה, המודרנה נמסה. נשללו כל האמיתות וחוסלו יסודות המוסריים והערכיים של המערב. כבעבר, אנשים נאלצו למצוא מסגרות בתוכן לחיות. חלופות שונות תפסו את מקום הוודאות המודרנית, במיוחד הפרוגרסיביות העכשווית הידועה באופייה הסמכותנית והדוגמטית. בישראל, בעקבות קריסת מגדל המודרנה, החליטו רבים לחדש או לחזק את הקשר עם הקב"ה.
גם בעולם הדתי התחזקה הצימאון לרוחני. בכלל, היהדות מושתתת על שני מרכיבים הפוכים, הלכה ורוחניות. ההלכה מייצבת את הרוחניות והרוחניות ממלאת את המצוות תוכן ומשרה כילה קדושה סביב האדם. כשהאיזון ביניהן מופר, יש צורך לתקנו. שנים רבות הדגישה העולם הדתי את חשיבות הדיוק ההלכתי על חשבון הצורך החיוני לפתח קשר החי עם הקב"ה. לאחרונה, מסתמן התיקון בצורת לימודי אמונה ורוחניות, וכוח המשיכה של אירועים כמו 'צמאה' הוא סימן לזה.
אסיים שהסיפור הזה איננו פוסח על המגזר החרדי (במיוחד אצל הנשים), וזה שופך אור על הביקורת החרדית ל'שיר האמונה.' יתכן, שקליטת השיר חושפת אצלם מועקה רוחנית ופרצה בחומה שהקים הרב שך. יוצא שכולם נמצאים באותו מקום בחיפוש אביהם שבשמים."
==
הרב פרופ' ג'פרי וולף, הוא בוגר אוניברסיטת האורווארד, לימד שלושים שנה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן והוסמך לרבנות ע"י הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו