1. "מה אם זה היה הבן שלך?", זה בדיוק מה שאמר נועם שליט כשדחף לעיסקה המופקרת שהוציאה לחופשי 1027 רוצחים. אחד מהם אתם בטח מכירים: יחיא סינוואר. הארכי-רוצח שאחראי על הפיכת עזה למפלצת טרור והמוח מאחורי טבח ה-7.10.
בימים האחרונים נשמע שוב ושוב הטיעון שחיי החטופים בסכנה מיידית, והחשש מנזק עתידי שייגרם משחרור המחבלים הוא תיאורטי בלבד. בשפה ההלכתית: "ברי ושמא – ברי עדיף". אך לצערנו לא מדובר בחשש היפותטי אלא בתוצאה וודאית. אין דרך קלה להגיד את זה: שחרור מחבלים רוצחים בהכרח יביא לעוד רציחות. נקודה. כך היה בכל עסקאות שחרור המחבלים הקודמות, וכך יהיה, חלילה, גם הפעם.
האם חייהם של הנרצחים העתידיים שווים פחות רק כי איננו מכירים אותם? לכן, הצגת המתנגדים לעסקה כאכזריים קשיי לב, היא דמגוגיה שקרית ועיוות מוסרי.
2. אם הבן שלי היה בידיים של החמאס הייתי משתגע ומוכן לעשות הכול כדי להשיב אותו הביתה, כולל למסור את כל ארסנל הנשק הגרעיני של ישראל. אך אני מתפלל שמקבלי ההחלטות יהיו חזקים דיים כדי לפעול בשיקול דעת רחב ומתוך אחריות על כלל אזרחי המדינה, ולא רק על הבן שלי.
כי זו בדיוק תפקידה של מנהיגות – לשוות לנגד עיניה את כלל ישראל ולהתעלות מעל כל שיקול פרטי. היטב לנסח זאת הרמב"ם שתיאר את דמותו של המלך ש"ליבו לב כל קהל ישראל" (הל' מלכים ג,ו). לכן, הטענות כלפי נתניהו: "ואם הבן שלך היה חטוף בעזה?", הן עיוות מוסרי.
אם הבן של נתניהו היה חטוף בעזה, היה עליו לפסול את עצמו מלעסוק בעניין, ולהעביר את קבלת ההחלטות לידי גורמים אחראיים שיעשו את השיקול הכללי , זה שרואה לנגד עיניו את בטחון כלל ישראל, ולא לפעול מתוך המיית לב של אבא שרוצה רק להציל בנו, לא משנה מה יהיה המחיר.
3. מה אם זה היה הבן שלי? לא יודע, תשאלו את צביקה מור או את אחד ההורים האחרים מ'פורום התקווה' שהבן שלהם נמצא בשבי, ובכל זאת זועקים בכל הכוח כנגד עיסקת כניעה לחמאס. השימוש התקשורתי בטייטל "משפחות החטופים", בה' הידיעה, הוא שיטה מניפולטיבית ליצור מצג שווא של אחידות דעים. כאילו כל המשפחות דורשות כניעה מיידית לדרישות החמאס, ללא התחשבות במחיר.
המציאות שונה. יש קולות אמיצים אך מושתקים של בני משפחות שמתנגדים בכל תוקף לעסקה שתוותר על האינטרסים החיוניים של ישראל ותותיר את החמאס מנצח. רבים מהם טוענים בלהט כי זו גם עמדת יקיריהם השבויים: "כלוחם, הוא היה מוכן למסור את נפשו למען עם ישראל. הוא לעולם לא היה מסכים לשחרור המוני של מחבלים למען חילוצו האישי".
4. ומה אם הבן שלך הוא זה שיירצח בסבב הבא על ידי אחד המחבלים שישוחררו עכשיו? ומה אם זו תהיה הבת שלך שתיאנס וראשה ייערף על ידי אחד הנוחבות שייצאו לחופשי? ומה אם זה יהיה האח שלך שייפול בסבב הבא בעזה אחרי ששוב לא הכרענו את האויב, וישאיר אחריו אלמנה בהיריון ו-4 יתומים קטנים?
מכנים אותם 'היתומים השקופים'. כרגע עוד אין להם שם או פנים בכותרות העיתונים אבל גורלם נחרץ בהחלטותינו היום. האמת הפשוטה והמחרידה היא זו: את הטרור חייבים להביס באופן מוחלט. כל הכלה, כל שכן עסקה ממנה ייצא כמנצח, היא חתימה על גזר דין מוות לקורבנות הבאים. מי נתן לנו את הזכות המוסרית לעשות את זה?
5. לא יודע מה אם זה היה הבן שלי, אבל מה שבטוח הוא שראשי החמאס בוודאי היו רוצים שכל ישראלי ירגיש כאילו זה היה הבן שלו ויהיה מוכן לשלם גם מחיר מטורף כדי להחזיר אותו. בואו נפשט את הדילמה המורכבת לכדי עקרון פשוט וברור: חישבו מה היה רוצה האויב שלנו, דמיינו על מה חולם השטן שחרת על דגלו את השמדתנו – ואז עשו בדיוק את ההפך!
6. אם זה היה הבן שלי הייתי רוצה שמי שייכנע זה לא תהיה מדינת ישראל, אלא ארגון הטרור שחטף אותו. קשה להאמין איך אחרי הרצח הנורא של ששת החטופים, כשהמחבלים עברו מאחד לשני וירו להם בדם קר כדור בראש, מעשה המזכיר לנו תקופות אפלות שהעדפנו לשכוח, היו מפגינים בישראל שהפנו את זעמם כלפי אדם אחד והאשימו אותו ברצח: ראש הממשלה. במקום להתאחד בזעם מול ארגון הטרור הרצחני שהאמנה שלו שואפת להשמדת ישראל ולתבוע לגבות ממנו מחיר איום ונורא, כל חיצי האשמה הופנו כלפי פנים, וכלי התקשורת בעולם מיהרו להפנים ולשדר את הנרטיב המסולף: "האשם הוא ביבי!"
זו דוגמא מצמררת לעיוות המציאות ולטרלול שאחז בחלקים מהחברה הישראלית ששנאתם את ביבי מעבירה אותם על דעתם, וכמה חסר קולו של הרוב השפוי שיזעק: הנאציזם הברברי הוא האשם הבלעדי ועלינו להבעיר את האדמה מתחת רגליו.
7. אם זה היה הבן שלי ליבי היה נשבר, אבל שכלי היה מבין שיש דברים חשובים יותר מחייו הפרטיים: קיומה וביטחונה של מדינת ישראל שייפגעו אנושות אם אחרי כל הקורבנות שנפלו במערכה הזו, חמאס ייצא ממנה מנצח. די לנו ב-7 באוקטובר אחד!
בעידן שבו האינדיבידואל במרכז, המבט נוטה להתמקד בפרט ובזכויותיו. אולם עלינו לזכור: אנחנו אחרי אלפיים שנות גלות בהן היינו יחידים המפוזרים בכל קצווי תבל. זכינו בדור של גאולה לשוב לציון ולהופיע שוב כעם ריבוני, 'כלל ישראל'. כדברי המשורר: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".
כעת, על כף המאזניים מונח לא פחות מקיומה של המדינה ואבטחת עתידה. זאבי עֲרָב המקיפים אותנו עוקבים בדריכות אחר תוצאות המערכה הנוכחית. אם המדינה החזקה במזרח התיכון תכנע לארגון טרור בינוני, זה יהיה אות לכל אויבינו שניתן להכריע אותנו. עלינו להתעלות מעל השיקולים הפרטיים ולראות את התמונה הרחבה:
זו אינה רק מערכה על החטופים, אלא על עצם קיומנו כמדינה יהודית וריבונית. זוהי שעתנו להיות "אור לגויים" ומגדלור של נחישות ועוצמה מול כוחות האופל. דווקא בדרך של עמידה איתנה ייגדל הסיכוי להשיב את החטופים לביתם, וחשוב מזה להשיג הכרעה ברורה של האויב, שתביא להרתעה אמיתית ותיצור את התנאים לשלום יציב ולשקט לשנים רבות בע"ה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
