חנוכה הוא חג הניסים, כולנו נחשפים בימים אלו לסיפורים השונים בין אם זה הלוחמים ששבו משדה הקרב, הניצולים מהמלחמה האחרונה וחוויות אישיות לאורך הזמן. בסרוגים החלטנו לתת זווית נוספת לניסי החג ולהרחיק עד למושב עולש בעמק חפר, שם ממוקמת לה "חוות החופש" שדייריה הם בעלי חיים שניצלו מהתעשיות השונות.
כשהגעתי אל המקום קיבלה את פניי מיטל בן ארי ממייסדות המקום. כשהוצאתי את המיקורפון מן התיק על מנת להתחיל את עבודתי התחוללה סביבי מהומה קטנה של סקרנות מצד עדר טלאים וכבשים שנדמה כי ביקשו להתראיין לכתבה.
לפני מספר ימים בטרם הראיון ביקשתי ממיטל לשמוע סיפור מיוחד, היא הציעה לי לראיין את רות בת השירות הלאומי וסיפרה לי על החיבור המיוחד שלה לטלה בשם "גלעד". ניגשתי לרות ושמעתי ממנה על הבייבי שלה, "הוא אוהב מקרופונים", היא אומרת לי, הבנתי שמולי עומד מרואיין מנוסה וכנראה שהייתי צריך לבצע קודם תחקיר.
אנחנו ניגשים הצידה על מנת למצוא את הלוקיישן המתאים, בהתחלה גלעד הקטן חמק מביישנות למרות שבתחילה נענה לקריאות של רות, אך כעבור מספר דקות הוא עמד ליד האסם והתחיל לאכול, הבנו שזה הזמן הנכון לקיים את הראיון. מתברר שלגלעד היה נס גדול והוא התרחש בחנוכה לפני שנה. אמרתי לעצמי, "כמה קלאסי", בדיוק הסיפור המתאים לחג הניסים.
גלעד הגיע אל החווה כשהוא בגיל שבועיים, הוא נמצא על ידי שני אנשים בימי סערה כשהגשם מטפטף. הטלה הקטן נולד נכות נוירולוגית כך שהיה חסר אונים כשהוא אותר. "כשהגיע אלינו הוא היה מאוד רעב", מתארת רות את רגע המפגש עימו. "הוא קיבל אוכל וחימום ולקחנו אותו לבדיקות כדי לוודא שמדובר בנכות נוירולוגית ולא באורטופודית שאפשר לתקן בצורה יותר ברורה".
כאמור במקום ישנם עשרות כבשים שניצלו, אני שואל את רות כיצד נוצר החיבור דווקא איתו. "כשלקחנו אותו לטיפולים, שם הלב שלי נשבה, לקחת בערב גשום טלה קטן שנרדם אי אפשר שלא להינמס מבפנים ובגלל שהוא נכה הוא דורש תשומת לב מיוחדת, כיום הוא הולך ועומד".
הכבשים התסתקרנו לנוכח הראיון (צילום: לירן וינשטיין סרוגים)
משמרות אהבה ופיזיותרפיה
כל בעל חיים חדש שמגיע לחווה נלקח לבידוד בהתחלה למשך שבועיים לטובת ביטחונם של השאר וכדי להתאים לו את הטיפול הרפואי אליו הוא זקוק. בזמן שהם נמצאים בבידוד, חברי החווה מקימיים משמרות אהבה. אני מנסה להבין מרות את משמעות הדבר. "כל הזמן נמצא איתם בן אדם, כדי שהם לא יהיו לבד. הם מאוד צריכים את החברה הזו, בטח שהם קטנים. הרבה מהם מגיעים עם טראומות מבני האדם ואחרי שהם הורגלו מחדש אליהם. עם גלעד הייתי עושה הרבה משמרות אהבה ולמלא אותם", היא אומרת.
באותה התקופה הגיעה לחווה טליה בשם "הדס" חברתו הטובה של גלעד, כשהם היו בבידוד כשכל אחד מהם מופרד מן השני ולכן היו זקוקים לשני מתנדבים. "כל היום הייתי מרימה טלפון למתנדבים למלא להם את הלו"ז כדי שלוודא שכל שעה יהיה להם מישהו כולל בלילה. ואם הייתה שעה שלא הצלחתי למלא או הגיע מתנדב אחד אז הייתי שולחת אותו להדס ולוקחת את גלעד אליי למשרד וממשיכה לעשות טלפונים על הרצפה שהוא לידי".
רות מציינת כי האהבה, החום והטיפולים המסורים של הצוות פה זה מה שאפשר לו היום להיות עצמאי, ללכת. הוא עובר המון טיפולים, בהתחלה עבר אימוני הליכה ופיזיותרפיה, הוא עובר דיקורים ואני מלווה אותו. תשומת הלב והאהבה זה מה שכולנו צריכים, ואין זה משנה אם הולכים על שתיים או ארבע".
"כמו הכלבים והחתולים, גם הם רוצים לשחק עם החברים שלהם"
קשר עם טלה זה לא דבר שגרתי עם בני אדם בניגוד לכלבים וחתולים
"זה בדיוק הקסם של המקום הזה שהם מורידים את המחיצה עם בעלי החיים, בין אלו שאנחנו מחבקים בבית לאלו שנמצאים במקומות אחרים שהם שקופים יותר וללמוד שהם אותו הדבר בעצם ולדעת שגם הם מצחיקים ואוהבים ורוצים אהבה ולהעניק בחזרה בדיוק כמונו וגם כמו החתולים, הכלבים. גם הם רוצים לאכול, לשתות, להיות בריאים ועצמאיים, לישון בלילה ולשחק עם חברים שלהם".
בתום הראיון עם רות, היא לקחה אותי לסיור נרחב בחווה. חלק מהעיזים ניצלו את אור השמש על מנת להשתזף, התרנגולות קיבלו את ארוחת הצהרים. בהמשך פגשתי את החמורים והפרות, אחד מהם הוא כאמור גיא העגל שניצל מן העוטף בזמן התופת. תוך כדי שאנחנו מסתובבים את המקום פוקדים משפחות, ילדים, סבים וסבתות שבאו לראות מקרוב את ההולכים על ארבע. ואם מדברים על ניסים, אחת הפרות במקום חוותה 11 לידות ברפת ולאחר שהגיעה לחוות החופש, הצליחו שני עגלים שהם לא בקשר דם איתה לינוק ממנה.
הפרות נהנות מן השמש (צילום: סרוגים)
החווה הוקמה בשנת 2015 על ידי עדית רומנו ומיטל בן ארי והיא מתפרשת על פני 22 דונם. כיום מונים במקום כ-400 בעלי חיים שניצלו מהתעשיות השונות, בהם תרנגולות, פרות, ארנבים, חזירים, חמורים ועוד.
מיטל בן ארי ממייסדות החווה בראיון לסרוגים
מיטל בן ארי ועדית רומנו המייסדות (צילום: חוות החופש)
"הרעיון הראשי שלנו הוא חינוך", אומרת מיטל, "אנחנו מקיימים כאן סיורים במשך השבוע, שם מכירים את בעלי החיים, לכל אחד יש שם וסיפור הצלה שהמבקרים יכולים להיחשף וגם להתחבר אליהם ולגלות שהם לא שונים מכלבים וחתולים, פתאום מגלים שהעז והכבש יש נשמה, אופי ורצון לאהבה וחיבה שלנו להיות מוגנים. המקום נועד לפתוח את הלב לכולם". בעת הראיון עימה אחד הגדיים הגיח אלינו, משל ביקש גם הוא להתראיין לכתבה.
"מה שמוביל אותנו הם הערכים של אהבה, כבוד וחמלה. דווקא בתקופה הזו של המלחמה אלה ערכים חשובים שאנו מקווים שהטוב הזה כאן ישתכפל לכל העולם כולו ושכולנו נחיה אחרת, אחד עם השני וגם עם בעלי החיים הסובבים אותנו ובאופן כללי שנדע להעריך את העולם הזה שכולנו נוכל להינות ממנו", במקום מתקיימים פעילויות חינוכיות לבתי ספר ומשפחות: "כולם מוזמנים לבוא ולקחת חלק".
חוות החופש (צילום: לירן וינשטיין)
העגל שניצל מהעוטף נקרא על שמו של ניצול הנובה
הטבח הנוראי שהתרחש בעוטף לא פסח גם על בעלי החיים בקיבוצים, במהלך הימים הראשונים של המלחמה, חולצו 50 תרנגולי הודו ועגלים שנותרו לבדם כשהאש מסביב בערה. "מה שקרה בעוטף היה מזעזע כלפי בני אדם וכמובן אל בעלי החיים שפחות דיברו עליהם", אומרת מיטל.
"מדובר על עגלים קטנים שהופרדו מהאימהות שלהם כי זו הפרקטיקה של תעשיית החלב להפריד את העגל מאמו ואז הוא לא יכול לינוק ממנה, הוא בוכה בכלוב קטן. ואז ב-7.10 הגיעו כל אנשי החמאס והעגלים נפלו בתוך הכלובים האלה כי לא היה מי שייתן להם בקבוק והם לא אכלו במשך ימים", מציינת מיטל בכאב.
אחד העגלים שחולץ והגיע אל החווה נקרא על שמו של בחור בשם גיא שניצל ממסיבת הנובה ובעבר עבד בחווה. "הבאנו אותו ועוד בעלי חיים מהעוטף, לא היה מי שיטפל בבעלי החיים שם ששייכים לתעשיות המזון. לולים ענקיים של תרנגולי הודו שפתחו להם את הדלת שנורא כיף כי זה חופש בשבילם אבל הם לא יודעים כיצד להסתדר כי הם מעוותים גנטית ותלויים בבני האדם, חלק מהם מצאו את מותם וחלקם הגיעו אלינו.
מלבד העוטף, בעלי חיים שילמו בחייהם גם בצפון כתוצאה מנפילת הטילים של חיזבאללה, כולנו זוכרים את המראות הקשים של לולים בוערים, בחווה נזעקו אל האזור וחילצו עשרות בעלי חיים משם. ניסינו לעשות את המסקסימום כדי לעזור כמה שיותר וזה מסוג הקורבנות שלא נספרים, בין אם במלחמה ואם לא", אומרת מיטל.
לדבריה: "אף אחד לא שמע על כל בעלי החיים שמצאו את מותם בעקבות המלחמה והטילים שכל יומיים נפל טיל אחר בצפון. הלולנים השמיעו את קולם כי התבאסו שנפגעו כלכלית ולא מזה שבעלי החיים סבלו ומתו בצורה אכזרית".
גיא העגל שניצל מהעוטף (צילום: לירן וינשטיין, סרוגים)
החטופה ששוחררה תיארה שהביקור בחוות החופש היה הטיפול הטוב ביותר
פן נוסף שהמלחמה הביאה עימה לחוות החופש היא מתנדבים משורות החטופים ששבו עד כה מרצועת עזה. אחת החטופות שהגיעה למקום היא מורן סטלה ינאי, במהלך השהות במקום היא סיפרה שהטיפול עם בעלי החיים היה יותר טוב מכל מה שהכירה עד כה מאז ששבה מהשבי. מיטל מסבירה את הרציונל מאחורי החוויה שחוותה ינאי. "בעלי החיים זה אומר לחזור למקורות שלנו, לעצמנו, להיות כאן ולנשום אותם וזה משהו שעושה טוב לבני האדם מבלי שאנחנו צריכים לנצל אותם".
"אנחנו לא ניגע במי שלא מעוניין שניגע בו, זו לא פינת ליטוף. אנחנו נותנים להם את הכבוד כפי שאנחנו מצפים שאף אחד לא יגע בנו ויעשה לנו דברים שלא נעימים לנו. אבל המרחב הזה מרפא באופן טבעי והגיעו לכאן מספר חטופים שזה עשה להם טוב והרחיב את הנשמה. אנחנו מנסים לעשות כמה שיותר טוב לבני אדם, אז מגיעים לכאן אזרחים בעלי צרכים מיוחדים לפעילויות שונות שמאוד מקדמות אותם ועוזרות להם. אני מאמינה שכל בן אדם שדורך כאן הוא רק נשכר מזה ומתחבר לעצמו בצורה אחרת".
(צילום: לירן וינשטיין, סרוגים)
"לא שואלים אף אחד מה אכלת"
עם טרנד הטבעונות שפסה במדינת ישראל ישנם ארגונים הפועלים לעתים באקטים קשים על מנת לתווך לציבור את ההתעללות שבעלי החיים עוברים, בחוות החופש פועלים בפרקטיקה אחרת, אני שואל את מיטל כיצד משנים את החשיבה שהתקבעה בקרב בני האדם עם השנים.
"אני חושבת שברגע שנכנסת ביקורת לתמונה, באופן טבעי בן אדם נסגר והולך אחורה כי זה המנגנון הטבעי של ההגנה העצמית שלנו, בחווה שלנו אין ביקורת, כולם מוזמנים להתנדב ולהיות כאן. בחיים לא תישאל מה אכלת, מה אתה לובש, כי זה משהו שאנחנו לא עושים פה. אנחנו לא מבקרים אף בן אדם אלא מקבלים את כולם בחיבוק ונותנים לכולם את המרחב הזה לחוות את המקום המדהים והמרפא הזה", מציינת מיטל בחיוך.
עומרי החזרזירון נהנה מהחיים (צילום: לירן וינשטיין, סרוגים)
עם זאת היא אומרת כי במקום מנגישים את הידע על המתרחש בתעשיית המזון במהלך סיורים של הגילאים הבוגרים, אך לא בצורה ביקורתית, מיטל מציינת כי ידע הוא כוח. "בסופו של דבר כל בן אדם שישמע את הידע הזה ויתחבר לבעלי החיים יתכן שיגיע הביתה ויעשה חושבים על הרגלי המזון שלו".
"אנחנו בחיים לא נגיד למישהו מה לעשות או לא, זה לא מקומינו, אנחנו מאמינים שכל בן אדם ילמד, יחקור יגיע למסקנות של עצמו וזה יקרה. כי מה שקורה בתעשיית המזון הוא אסון, דבר נוראי שבסוף חוזר אלינו בריאותית".
(צילום: לירן וינשטיין סרוגים)
לדברי מיטל, "זה רק דורש את הדבר הזה שאתה מוכן לפתוח את העיניים רגע, להוריד את המסיכה שכולנו שמים לעצמנו ולא רוצים לדעת שהרגע אכלנו פרה כי זה סטייק, וזה לא נעים לדעת את זה".
"באותו הרגע לפתוח את העיניים לראות מה קורה בתעשיית המזון, להבין את הפרקטיקות שקורות שם ולהחליט עם עצמי האם זה נכון עבור הגוף שלי להאכיל את התאים שלי בדבר הזה או לא, אלו שאלות שכל בן אדם צריך לשאול את עצמו בסוף".
אדי ואברהם הגדיים (צילום: לירן וינשטיין סרוגים)
האם ישנה מגמת שינוי בקרב האנשים שמבקרים?
כן, חד משמעית אני יכולה להגיד שהרבה אנשים שמגיעים לחווה באמת עושים את החשיבה המחודשת על בעלי החיים, עצמם, על הגוף והבריאות שלהם ועושים שינויים. ואנחנו שומעים כאלו שאומרים אנחנו לא רוצים לצרוך יותר מוצרי חלב, אחד שיעבור לטבעונות ולא רוצה לאכול פרות או אחד שלא יקרה לו כלום אבל כל כך יתאהב במקום ויבוא כל פעם ויתחבר לבעלי החיים ויגיד, רגע אני לא רוצה לאכול את החברים שלי.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
