דיקלה דורי המוכרת בשם הבמה "דיקלה" היא מוזיקאית יוצרת ושחקנית ישראלית שמילאה לא אחת את קיסריה – הגביע הקדוש של המוזיקה הישראלית. הילדה הקטנה מבאר שבע שעשתה את תחילת הדרך שלה בשינה על ספסלים ברחוב, עשתה את הבלתי יאומן וקטפה את אחד הטייטלים הנחשקים בתעשייה כזמרת השנה של ישראל בין השנים 2014 – 2016.
לפני כחודש היא השיקה את אלבום האולפן השביעי שלה שנקרא "אליפות", ולווה בסרט דוקומנטרי בבימויו של היוצר והבמאי שלומי אלקבץ. רגע לפני שהיא פותחת בסיבוב ההופעות המיוחד שיכלול את להיטיה הגדולים לצד השירים החדשים, היא הגיעה אלינו לאולפן לראיון אישי וחשוף.
צפו בראיון עם דקלה
"מוזיקה זה מוצר ולהשיג קונים עבורו זה אתגר"
אלבום חדש איך התחושות?
"עולה יורד בגדול ברוך ה'".
אני רוצה לקחת אותך אחורה, הוצאת את אלבום הבכורה שלך "אהבה למוזיקה" בשנת 2000 אבל את הפריצה הגדולה את חווית רק באלבום האולפן הרביעי, מה האתגרים שעמדו בתחילת הדרך?
"בסופו של דבר מוזיקה זה כמו מוצר שאת צריכה להשיג קונים עבורו, זה האתגר הראשוני, וזה אתגר מאוד מורכב ולא פשוט למלא הופעות לעשות מזה כלכלה לעשות מזה פרנסה. לקח המון שנים עד שהגעתי ל"אם פרידה" שהכול התרחב ברוך ה', אתגרים אינסופיים איך לגמור את החודש איך להתחיל איך למצוא את הכוחות לכתוב שוב פעם, איך להצדיק את הקיום שלי כאומן".
היה לך שיתופי פעולה עם אמנים מאוד גדולים בתחילת הדרך עוד לפני שאת פרצת כדיקלה, איך הם נוצרו?
"היה לי חיבור לשרית חדד שאת כל האלבום "ואם פרידה" האלבום פורץ הדרך נתתי לה אותו, לה ולאבי גואטה. כל השירים הכי חשובים בקריירה שלי ואחרי שנתיים הם חזרו אלי, אבי גואטה החליט להחזיר לי אותם כי ביקשתי. אז אני אומרת שכאילו איך הכול מדויק והכול נכון ולא כקלישאה".
"אם אנשים יכולים לעזור לאנשים אחרים בלהביא ילדים, זה מבורך. זה די יהודי בעיניי"
את מציגה את עצמך כמישהי די שמרנית, שומרת על אורח חיים מסורתי. הבאת ילדים בתהליך פונדקאות שהוא די פרוגרסיבי. איך מתיישב אצלך הקונפליקט הזה?
"אני חושבת שאני אולי יהודייה חדשה. מושג שהמצאתי אותו לעצמי כדי להקל על עצמי אני אדם שחושב מחוץ לקופסא וכשאני רוצה משהו שהוא לטובה ואני לא מצליחה בדרכים הקונבנציונאליות כי זה מה שאלוהים רצה, אני חושבת איך אני עושה שהדברים יקרו הפונדקאות היא הייתה בעל כורחי, עשר שנים ניסיתי להביא ילדים וזה לא צלח. אם אנשים יכולים לעזור לאנשים אחרים בלהביא ילדים, זה מבורך. זה די יהודי בעיניי"
עוררת כותרות לפני כשנתיים לפני השבעה באוקטובר, אז, סביב הסערה שהייתה בכיכר דיזינגוף בתל אביב ותפילה בהפרדה במרחב הציבורי, מה גרם לך להתערב באותו רגע?
"אני ירדתי לעשות סיבוב להעביר קצת את הזמן עד שתהיה נעילה, ואני אוכל לחזור הביתה לאכול ולעשות קפה וסיגריות כי אני שומרת צום.
ירדתי למטה ברחבה שאני נמצאת בה והיה לי כזה כיף לראות שיש תפילות שיש בית כנסת ארעי, שיושבים ומתפללים בלבן ואיזה כיף במרכז תל אביב זה קורה, וזה עשה לי כיף כזה. אמרתי אני עושה סיבוב ואני חוזרת שם אני אשב שם בנעילה.
"זה העליב אותי וכאב לי בשם היהדות. אנחנו במדינת ישראל אחרי כל כך הרבה שנים שחיכנו"
אני עושה סיבוב חוזרת אחרי איזה עשרים דקות רבע שעה ופתאום אני רואה מהומות אלוהים צרחות מישהו צורח לי אני לא מסכים שהבת שלי תגדל על לא להיות ליד גבר בתפילה. השנייה צועקת הרגתם אותנו עם הדת הזו. פתאום התחלתי לשמוע ואני אומרת מה לעזאזל? מה קורה פה? כולה פעם בשנה, גם אם אני לא מתחברת בואו נכבד את זה. את המסורת את מה שאנשים אחרים רוצים, פעם בשנה.
זה שכל שבת יש לי למטה רעשים של ימי הולדת מישהו מתערב? מישהו אומר משהו? זה כל כך העליב אותי וכאב לי בשם היהדות. אנחנו במדינת ישראל אחרי כל כך הרבה שנים שמחכים לזה. יום כיפור זה יום כל כך קדוש וסמלי עבורנו".
"אני לא טקסית אני מכילה בתוכי המון פרמטרים. המון שאלות המון ספקות המון דרשות המון הבנות אבל אני עוד לא מוגנת לחלוטין וגם החול הוא לא כזה אישו בחיים שלי שיכול לדכא לי את הרוח. אני די בערבוביה מנסה לשלב את שניהם. אבל לחלוטין אני יהודייה גאה.
מה את חושבת שהפתרון לציבורים ליברלים שרואים בדבר הזה פגיעה בקודש הקודשים שלהם?
"זה קומץ מאוד קטן. את יודעת כמה חילונים ליברלים פרוגרסיביים מתחברים לתפילה היהודית הזו בכיכר דיזינגוף? את יודעת כמה חילוניים מחכים לרגע הזה? זו הכללה מטורפת כי בכל החילוניים שמדברים עליהם יש גם איזה זן שאוהב את כיפור בשעת הנעילה שאוהב ללכת לכיכר ולראות את ההמונים. מי מתייחס להפרדה או לא הפרדה? אני באופן כללי כאישה הולכת עם אנשים. איפה זה מול המגדר שלי? מול הכוח שלי? מול העתיד שלי? איפה זה מתנגש איפה זה פוגע? זה הבלים זה לא קשור לליברליות זה קשור לתרבות וזה קשור למסורת.
את היית רואה את עצמך שולחת את הילדים לחינוך ממלכתי דתי?
את האמת אם היה קרוב לבית שלי, אז כן. הייתי שולחת. אין הרבה בתל אביב בטח שהייתי רוצה שיהיו מוסדות שיתנו יותר דגש על המסורת היהודית שיהיה תפילה בבוקר שילמדו את האנקדוטות הראשיות. לא הפרדה בין בנים בנות, לאורך זמן שלומדים בהפרדה זה יכול לייצר משהו שלא היינו רוצים.
ומה דעתך על אמנים שמייצגים היום את הציבור המסורתי ולא מתחברים עם דברים שהממשלה עושה. את חושבת שיש עדיין לגיטימציה להעביר ביקורת על הממשלה בלי שקהלים מסורתיים יפגעו?
"אני חושבת שאפשר להעביר ביקורת על כל דבר. אנחנו ברוך ה, מדינה שהיא דמוקרטית".
את יודעת היה עליהום סביב אמנים דתיים כמו ישי ריבו וחנן בן ארי שסירבו להשתתף בטקס הזיכרון הממשלתי לשבעה באוקטובר
"מה שעברנו בשנתיים האלה, הפחיד. כל מי שאמר איזו מילה פתאום כולם פתחו עליו את הפה. אז אמנים מפחדים על העבודה שלהם. על מה חושבים עליהם אז אני מבינה למה אנשים פשוט מעדיפים להצטנע או לא לעשות דברים או לא להגיד. כדי שלא יפלו עליהם. מה שכן אני יודעת שזה לא קשור לפוליטיקה, כולנו אותו דבר.
החזרת החטופים היא בראש סדר העדיפויות שלנו, בעיניי אמורה להיות. במידה והם לא יחזרו אנחנו גמורים, לא נסלח להם לדיראון עולם. לא נסלח על זה בחיים. אנחנו חייבים לראות את התמונה הזו שהם שבים אלינו. שהם רצים אלינו שאנחנו מחבקים אותם, זה חייב לקרות".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
