לפני כמה שנים התאבד בן של ידיד שלי מהעבודה. הוא סבל מהתעללות מצד חבריו בגיל צעיר ולמרות המשפחה שליוותה ועשתה הכל בשבילו ועל אף שהתמודד יפה, סיים את לימודיו בתיכון ולאחר מכן שירת שירות צבאי מוצלח, הבור הרגשי תמיד נשאר שם, אורב מתחת. זמן קצר אחרי שירותו הצבאי הוא שלח יד בנפשו.
בזמן השבעה כשהגעתי לנחם, ביקש ממני החבר להשתמש בתפקידי הציבורי כדי לעורר מודעות ולרתום את כלל המערכות למיגור התופעה. הוריו של הילד לקחו את מקרהו הפרטי והפכו אותו למשימת חיים, לסייע לכל אותם צעירים המתמודדים עם קשיים רגשיים עצומים.
אובדנות היא לא נושא שקל לדבר עליו. למעשה, יש גישה מקובלת שטוענת שדיבור עליו עלול לגרום לעוד אובדנות.
אבל הבעיה קיימת, ובעיה שלא מדברים עליה לא נעלמת. בזמן שאנחנו חוככים בדעתנו איך לדבר ומה לא לומר בקול, ייתכן מאד שיש נער או נערה בסביבתנו ששוקלים לסיים את חייהם. הבנה של דרכי ההתמודדות והמניעה יכולה להציל חיים.
4 דרכים לזהות מצוקות
צעירים מתמודדים עם גיל ההתבגרות באופנים שונים. ההתפתחות הפיזית, השינויים הרגשיים וחוסר הבשלות גורמים לרגשות להיות עוצמתיים יותר, ולנער/ה לחוות את הקשיים בעוצמה גבוהה יותר.
נער או נערה המעלים בדעתם את האפשרות לסיים את חייהם מצויים כבר תקופה בסבל נפשי רב, בתחושת ייאוש עמוקה שאינם רואים לה פתרון עתידי ובבדידות המלווה בהרגשה שאין להם מקום בעולם. שיחה על התחושות או מקור הסבל ותחושה שהם לא לבד בהתמודדות יכולים לסייע אם הם נעשים בדרך הנכונה.
עשרות שנים במערכת החינוך איפשרו לי לזהות תלמידים המתמודדים עם מצוקות. כמנהל בית ספר פעלתי בארבע דרכים מקבילות בנושא.
הראשונה, לעורר מודעות לעניין בקרב כלל קהילת בית הספר.
השנייה, לעודד תלמידים לשתף את הצוות במצוקותיהם וברגשותיהם.
השלישית, לדרבן את התלמידים לשים לב לסביבתם, להיות רגישים למצוקות חבריהם ולא לפחד לאותת כשהם מזהים מצוקה אצל חבר.
והרביעית, להכשיר את הצוות לשיח משמעותי ורגשי עם התלמידים.
השלב הראשוני והנכון ביותר הוא שלב המניעה
מקרה אחד שזכור לי במיוחד הוא של תלמידה שלי ששידרה סימני מצוקה בדמות התנהגות פיזית מכונסת ולא מתקשרת. באותו זמן התחלנו לנטר את הרשתות החברתיות שרק החלו את דרכן כאמצעי תקשורת משמעותי ובעקבות כך זיהינו שהילדה משתפת בדברים שעוברים עליה דווקא ברשת. שלחנו אשת צוות שידענו שהילדה מעריכה, ליצור עם הילדה קשר ברשת ואחר כך פנים אל פנים והתחלנו בתהליך טיפול שהוציא את הילדה לאחר תהליך ארוך מהבור בו הייתה שרויה.
עם הזמן נחשפתי לגישות חדשניות שעמותת מש״ה מציעה. לפני הכל, השלב הראשוני והנכון ביותר הוא שלב המניעה. אם ניתן לייצר דרכים שימנעו את המצוקה מראש, סבל רב ימנע מכל הצדדים, הילד, המשפחה והסביבה.
בשיטה שמש"ה מציעה, ניתן דגש רב על הקהילה העוטפת את האדם המתמודד. מלבד המשפחה עצמה, הממלאת תפקיד חשוב בתחושת השייכות והבטחון של הצעיר, הסביבה החברתית בגילאים אלו עשויה להיות מודעת יותר לרגשותיו של הנער. הסביבה הבית-ספרית הכוללת את המורים, היועצת החינוכית ותנועת הנוער. הנער/ה צריכים את ההקשבה נטולת השיפוט, את ההבנה העמוקה לקשייהם ואת המקום שירגיש להם כאי של יציבות עת תחושותיהם הפנימיות מטלטלות את עולמם.
אני שמח מאד על הקו שעמותת מש״ה מובילה ובטוח כי המעטפת החברתית והלגיטימציה לעסוק בנושא היא כלי חשוב לפתרון.
כחבר ועדת החינוך בכנסת אני פועל לקדם דיונים מהותיים ורגישים בנושא ולפתח כלים ולהקדיש אמצעים שיחזקו את העיסוק המקצועי בתחום האובדנות.
הקשיבו למי שמסביבכם, היו רגישים, ערניים, הביעו עניין והיו שם בשבילם. זה יכול על הדרך לקרב ביניכם לבין הסובבים אתכם אבל בעיקר, זה יכול להציל חיים.
==
המאמר הינו חלק מפרויקט מיוחד לחנוכה של תנועת מש"ה (מילים שעושות הבדל), הפועלת להפחית את שיעור מעשי האובדנות והניסיונות האובדניים בישראל.
וקישור לאתר למי שזקוק לעזרה. https://www.moshe.org.il/
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
