בבואנו להביט על דרכי הציבור, אסור להתמקד במקרה יחיד אלא במגמה כולה, שהמקרה היחיד הוא לה רק פה ודוגמא. על כן, טעות תהיה לעמוד על מקרה אחד או שניים ולבקר אותו. עלינו להעמיק במציאות התרבותית העומדת ביסוד השינויים החיצוניים שאנו רואים.

מי שמטה אוזן, יכול לשמוע את נשמתנו הישראלית זועקת בחבלי לידתה – הבו לי אויר נקי של תורת ד', אפשרו לי לינוק מהמקור האלוקי, חידלו מלמלא את המוחות והלבבות בתרבות הרוח ההלניסטית בפוליטיקה ובמדיה.

זעקה זו החלה במהלך התחיה של האומה במאה השנים האחרונות, אך היא מתגברת ככל שאנו מתקדמים לקראת הבירור המלא של זהותנו הישראלית, ובעיקר הציונית-דתית. כאשר אנו מתקרבים למלא הקומה הגאולית- מתגברות המניעות של החיצוניים להלחם על נפשם כדי שלא יופיע אור הקודש במציאות הראלית, וכמבואר בכתבי האר"י וגוריו. עלינו לחבק את הנשמה, לעודד אותה ולהתגדל רק בה ובקדושתה.

התנועה התרבותית החדש

מתקיימת לאחרונה תנועה תרבותית (עם שיקוף פוליטי) של הציבור שלנו למקום טועה, מקום שהתורה מקרית לו והתרבות המערבית עצמית לו. במקום שכזה, הכיפה והחצאית אינם פקטור אלא קישוט בעלמא. העיקר הוא החיוך והאמירות הימניות- 'האדם ואדמתו', בעוד יראת השם נדחקת לשוליים הטיכסיים בלבד. זו אינה אהבת א"י הנובעת מאהבת ד' ותורתו אלא מערכים חיצוניים, ומסגנון המדיה המערבית המהירה והזמינה לססמאות ריקניות.

לא מדובר על 'אמנות האפשר' של הפוליטיקה במהלכים האחרונים, אלא על אייקון תרבותי-מנהיגותי חדש, העומד ביסוד הפוליטיקה הדתית-לאומית החדשה, פוליטיקה שבה זהותנו עוברת טרנספורמציה מנאמנותלד' ולתורתו, לנאמנות לפופולאריות ולתחושות האדם המערבי (בסגנון דתי).

הדבר דומה לאדם שיכור אשר העולם דומה עליו למישור, הוא חושב שכל אנפין שווין, ואין הבדל בין טמא לטהור, בין ישר לעקום. בראייתו אין חלוקה משמעותית בין אורטודוכס לרפורמי, כולם אחים ושווים. אין הבדל אמיתי בין דעת האדם מהרחוב לתורת פוסק הלכה, כולם שוים. אין הבדל בין ירא שמים לאדם מחלל שבתות, כולם שוים. אין הבדל בין רבנות ראשית לרבני הפייסבוק, כולם אחים ושווים בערכם. המדד אינו האמת או יראת השם, אלא הפופולאריות ההמונית והערכים המערביים הפשטניים הליברליים, עם תיבול ימני בטחוני. ובמשפט אחד- העיקר הוא אנכי, ולא אנכי ד' אלוקיך.

יש מדד יחיד מי לנו ומי לצרינו בראיה חדשה זו- המדד הוא בין מי שמסכים עימיומי שלא. הא ותו לא. זאת בשל העובדה שהמדד אינו יראת השם אלא המוסריות האנושית הפרטית של האדם, ותחושותיו הצצות בראשו ובכרעיו. את ד' אלוקינו משליכים החוצה, ומציבים במקומו דמויות נוצצות פופולאריות, והנוער נוהה אחריהם כאחוזי טירוף, משנה בגדיו ומשנה ערכיו, משנה מבטו ומשנה תורתו. גם רבנים נגררים אחרי זה, טועים לחשוב שמדובר בהזדמנות להרוויח עוד תקציב לישיבה או עוד התנחלות בא"י, עוד סיוע לכלי תקשורת תורניים וכד'. אינם מבינים שיש כאן פגיעה ביסוד הזהות הציונית הדתית שלנו, ואין הצר שווה בנזק המלך.

המציאות הציבורית הנוכחית היא שיקוף של 'מגמת מגזין מוצש', שהוא שורש פורה ראש ולענה כיום, להיות האיקונין של המנהיגות הציבורית. קמה לה תרבות של אידיאליזציה של הנמכת עבודת ד' והחלפתה בתחושות האדם הנוצץ, והם קובעים את סדר היום, בחיוכיהם הכובשים ובכספם כי רב.

יש יראי שמים, הנאמנים רק לשלימות הארץ, ושכחו את זהותנו הנשמתית, הם מוכנים להקריב את התורה על מזבח ההתיישבות (-שהיא אכן מצווה עצומה כמובן). הם תומכים במגמה זו כאילו יש רק מצווה אחת בתוה"ק וכל השאר טפלים לזה, כולל מכירת נשמתנו.

אולם בל נטעה- אם הריבון הוא הרגש האנושי הפופולארי ולא הנשמה האלוקית, זה גם יגיע לפינוי ישובים. בנתיים הלב נוטה לשמור על א"י. יום יבוא, וגם בזה ישנה רוחו כדרכו של הרגש שאין לו בית אחיזה של ציווי אלוקי.

על מי שיראת שמים בו, ואינו משוחד- להתקומם אל מול אמירה תרבותית זו.אנו יודעים שלא האדם וערכיו האוניברסלים או הפרטייםהפופולארים במרכז, ולא התחושות והתאוות במרכז, אלא נשמת אפנו, בורא העולם ומנהיגו שנתן לנו תורת אמת המדריכה את חיינו ואת רצונותינו כולם. היא ורק היא מקור הסמכות שלנו, כולל חלקיה הקשים הסותרים את הסכמת ההמון. לא הימניות הלאומית הרגשניתעיקר, אלא ציווי התורה להיות יורש א"י. לא הסלבריטאיות עיקר אלא התוך.

הרב שפירא זצ"ל התקומם על כך

בנושא זה, התבטא מו"ר ראש הישיבה הגר"א שפירא זצ"ל (מורשה רמ'ז), בדברי קדשו החדים והאמיתיים כתמיד, ומחייבים את כולנו מדינא ומסברא- "הן אמת הוא שבשבילנו עניין שלימות א"י כשלימות התורה כולה, הוא עיקר גדול לא רק להלכה אלא למעשה היום ממש, שהגיעה שעתה בזמנינו לקיימה…אבל יש לשוב ולהדגיש ולחזור ולהדגיש שכל מה שאנו נלהבים לעניין זה הוא אך ורק משום שזו מצוות ד', ומחוייבים אנו לקיים מצוות התורה. ואין לנו ח"ו שיתוף, דהיינו גם מצוות התורה וגם עוד משהו… ואין אנו מאלו שבוחרים להם מצוות ואומרים 'דין הני לנו ודין לא הני לנו'… כשדנים מי הם שיש לסמוך עליהם שהם יגנו על ענייני הדת וקדשי ישראל, ברור ופשוט שרק אנשים מאמינים בד' ובתורתו הקד', ושומרי מצוות, עליהם יש לסמוך… אבל יהודים שהם עצמם אינם דתיים איך נמסור לידם שהם בכנסת ישמרו על עניינים אלו? וכי יתכן למסור שמירת בבת עינינו לאנשים שלדידם אין זה צורך חשוב כלל? ואפילו אם יתנו אלף הבטחות וערבויות כביכול שהם יעשו מה שאנשים דתיים יגידו להם, אין לזה ערך…שמירה של שומרים אלו אינה שמירה כלל, וכל המוסר לשומרים אלו לשמור הוא עצמו פושע בשמירה.לא יתכן שמי שאינו זהיר בשמירת שבת כהלכתה, בטהרת המשפחה, בכשרות, בחינוך שלם של תורה, באמונה בתורה מן השמים ובשמירת מצוות בכלל, הוא יהיה הנאמן שלנו לשמור על זה כנציג שלנו בכנסת.ומי שאומר ועושה כן, מסתבר שהוא משוחד לגמרי בהשקפות עד כדי חוסר אחריות, או שהוא עצמו חלש בהכרה אמיתית של ערכי התורה…ותמה אני על סמיאות העיניים של אנשים חשובים שמרוב אהבת א"י השלימה הטו לבבם להאמין שזה עיקר העיקרים, ונוכל להפקיר ע"י זה את שאר הבעיות העיקריות של שמירת הדת וקדשי ישראל, שבהם אין נבחרי הרשימה אמונים כלל…מה שאני אומר אין זה חוות דעת, אין זה חידוש שהתחדש כעת, זוהי הדעה הכללית המקובלת מאז ומעולם אצל כל גדולי ישראל, בלי הבדלי השקפות….צריך להצביע רק בעד רשימה שכל חבריה מאמינים בד' ובתורתו הק' והם יראי שמים ושומרי מצוות. אסור להצביע בעד רשימה שלא כל חבריה הם כאמור לעיל".

וקדם לרה"י, מרן הרב זצ"ל באגרותיו (תתעט) על ההגדרת הפוליטיקה הראויה, שבראשה מטרתנו העליונה של העצמת התורה כשורש האומה-  "יסוד האומה בארצה הוא בנוי על רוח ד', וקדושת תורתו שהיא חיינו לעולמים… המגמות הראשיות הן:

א.תמיכת ת"ח וגדולי תורה בייחוד.
ב התיסדות ישיבות גדולות וקטנות ברוח קדושה וטהרה.
ג. יסוד מושבות.
ד.עריכת ספרים מועילים לצרכי החיים החדשים."

ובאגרת נוספת (תתקסח) הגדיר מרן הרב את האידיאה היסודית שלנו- "השכלול הגמור של תנועת התחיה, כדי שתהיה כלולה בהדרה. ומצד זה אנו צריכים להשלים את החסר בה, שהוא התגלות אור הקודש בתוכה. ולשם כך הכרח גמור הוא לכונן הסתדרות שלימה מלאה ברוח של הקודש המלא".

לפיכך, עלינו לזכור- יש לבחור רק במי שנטועים בקודש. כאלה שיחזקו בפועל את התורה ולומדיה, יעמודו עלי ישוב א"י בכל עוז, יפעלו לביטול החוקים הפוגעים ביהדותה של מדינתנו, יתמכו בחיילי צה"ל האהובים, ישפרו את הספרות העיתונאית הפופולארית וגם העמוקה כך שהכל יהיה באורה של תורה, וילחמו במצב העוני בשכונות מתוך ענווה וישרות. כל זאת ללא רעש והתפארות אלא בעשייה אמיתית וצנועה כפי מידתנו, תוך כדי שהם לובשים ציצית, ושומרים שבת, וקשורים בטבורם לפוסקי ישראל שהשכינה עימם.

המדד הראשוני לכך הוא סגנון הדיבור, דהיינו האם יש ענווה בנבחר או שיש בו התפארות. האם יש לו שפה של יראת שמים ובן תורה? האם הוא ענו וחרוץ בה בעת, והתורה נר לרגליו? וכפי שכתב האדר"ת זצ"ל שמימיו תמיד חש סלידה עמוקה ממי שגאוותן, ומכלל לאו אתה שומע הן. על כולנו לבחור בתורה, בקדושה, בענווה, בנאמנות לזהותנו הציבורית התמימה, ורק מתוך כך בא"י, בסיוע לעניי ארץ ולחיילינו היקרים.