צו המעצר שהוציא היום בית הדין הבינלאומי בהאג נגד ראש הממשלה ושר הביטחון הוא סיומו של מצעד איוולת שעלה לנו בדם טובי בנינו.

במשך יותר משנה, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ניסתה ההנהגה הישראלית ללכת בין הטיפות – מצד אחד לתקוף חזק את חמאס ומצד שני להימנע מהעמדה לדין בבית הדין בהאג. המשחק הכפול הזה גרם לכך שאחרי ההצהרות בימים הראשונים למלחמה על הרעבת רצועת עזה – הפסקת המים, החשמל והדלק – ישראל מפטמת את חמאס באוכל, ומספקת משאיות של דלק. אפילו את החשמל כבר מחזירים.

במשך שנה נכנע נתניהו ללחץ של האמריקאים ולאיומים של המשפטנים על ההשלכות של הפעילות הישראלית מפני בית הדין בהאג, והסכים להכנסת עשרות אלפי טונות של מזון, תרופות ודלק לרצועת עזה, נגד כל היגיון מלחמתי. כמה מחיילינו נהרגו וכמה מהם נפצעו בגלל והרחמנות הזו על האויב והזהירות מפני מה שיפסוק נגדנו המוסד האנטישמי באירופה? כמה חטופים נהרגו וכמה עדיין נמקים בכלא, כי אנחנו מפטמים את האויב במאות משאיות של מזון מדי יום במקום ללחוץ אותו ברעב?!

נתניהו, כדרכו בכל הסוגיות, ניסה לג'נגל בין כל הזירות. גם לרצות את הבייס, גם לרצות את האמריקאים, גם להראות לבית הדין הבינלאומי בהאג שהוא מעביר מזון וגם ללחוץ צבאית את חמאס. בסוף, כפי שקורה לנתניהו בכל הסוגיות, הכל מתנפץ לו בפנים. גם נזהרנו מלפגוע בעזתים וגם הוא חטף צו מעצר בינלאומי בהאג. גם הארכנו את המלחמה עד אין סוף, כשהחטופים שלנו ממשיכים להינמק במנהרות, וגם חטפנו את הסנקציה הכי קשה במשפט הבינלאומי.

עכשיו, שצווי המעצר כבר יצאו, נתניהו חייב לשנות כיוון. ובמקום להמשיך ולהזין את האויב בעוד משאיות שנותנות לו יכולת עמידה, אולי זה הזמן להפסיק הכל, ולחזור לבסיס: בלי מים, בלי דלק, בלי מזון עד שהחטופים יחזרו! נתניהו כבר לא יוכל לבקר באירופה, אבל לפחות שהחטופים יחזרו כבר.