זה הכדורגל, לא המוצא (כפי שיש כאלה שמבקשים לטעון) וגם לא הכיפה שלא נמצאת על הראש ואפילו לא העדר הרקורד בעשייה ציבורית מוכחת. כל אלו מוסיפים שמן למדורה אבל הסיבה המרכזית לכעס הגדול על השריון של אלי אוחנה הוא הבעיה הגדולה שיש לציבור הציוני דתי עם הכדורגל.

כמעט בכל תחום תוכלו למצוא היום את אנשי הציונות הדתית, תרבות. צבא. מדע. תקשורת, עסקים וחברה. רק בתחום אחד כמעט ולא תמצאו כיפות סרוגות – ספורט ועוד יותר מכך כדורגל. בנושא הספורט תחרותי , גם אם אנחנו חוטאים בצפייה בו מדי פעם הציונות הדתית קיבלה עליה את הפסק של פרו' ליבוביץ' "אחד עשר חוליגנים רצים אחרי כדור".

הספורט התחרותי עבור מי שהתחנך בחינוך ציוני דתי האו הדיוטא התחתונה של תרבות המערב, האיצטדיון הוא הסמל של התרבות היוונית , השחקנים סמל מובהק של תרבות הגוף והאווירה במגרשי הכדורגל היא ההתבהמות מוחלטת, ואם זה לא מספיק חילול השבת הבוטה שהענף הזה היה נושא הדגל שלו במשך שנים רבות רק הגביה את החומה. אנחנו יכולים לנהל שיח עם כל מי שעבד איך שהוא עם הראש, לא מבינים אדם שבנה את עצמו דרך הרגליים. המגרש ובית המדרש תמיד היו אצלנו צרים זה לזה.

מה שטוב בשיריון הנוכחי זה שהוא מציף שאלת עומק ששווה לברר, היכן נפגשים הקודש והחול, מה הם גבולות הגזרה התרבותיים שלנו (לאו דווקא ההלכתיים) ואיזה מסר אנחנו רוצים לשאת בתחום הזה. האם לדוגמה משרד כמו משרד תרבות והספורט בדגש על הספורט הוא משהו שיש לנו כציונות דתית מה לעשות איתו , האם יש או אין לנו את היכולת להתמודד עם הכוח הזה שממגנט אליו מיליונים בארץ ובעולם .