ניצחונו של טראמפ אי שם לראשונה ב – 2016, סימן אז תחילתו של עידן חדש בפוליטיקה העולמית. טראמפ כמו מקבילו הישראלי נתניהו, ניצח לא בזכות פתרונות אפקטיביים שהציע בנושאי כלכלה וביטחון, הוא ניצח כי העמיד אלטרנטיבה לממסד. נבחר לא בגלל שלאנשים היה אכפת ממנו – הוא נבחר כי הוא שיבש את כללי המשחק.
"דייפ סטייט"; אלטרנטיבה שלא מספקת פתרונות אלא מציעה מרד
את ההסבר לתופעה ניתן לנעוץ אי שם בעשור השני של המאה ה-21, אז התפתחה לה תאוריית ה"דייפ סטייט", אמונה ב"מדינת צללים" שפועלת מתחת לפני השטח, בניסיון לקדם סדר ציבורי בהתאם למטרות שלה.
תומכי התאוריה מאמינים כי קיימת מערכת מושחתת, קבוצה חשאית המורכבת מרשתות נסתרות, גופים שמשלבים כוחות ופועלים נגד האינטרסים של הציבור; במוסדות התרבות, בקונגרס בתקשורת ובמערכת המשפט.
הפופולריות הרבה של טראמפ למרות כתבי האישום ואישיותו הנרקיסיסטית והוולגרית, רק מוכיחה את זה. אייל ההון הצליח למתג את עצמו כמנהיג העם במאבקו נגד ה"מערכת", וכחלק מאסטרטגיה זו הדביק ליריבתו דאז את הכינוי "הילרי המושחתת".
גברים לבנים ממעמד סוציו אקונומי נמוך הצביעו לטראמפ בהמוניהם
המיליארדר זוכה לתמיכה רבה בקרב גברים לבנים מהמעמד הסוציו אקונומי הנמוך. אותם אנשים שהיו ועודם מתוסכלים מתפקודה של הדמוקרטיה האמריקנית, מאובדן המשרות ויוקר המחייה, מרגישים שהממשל הדמוקרטי אינו מתעניין בהם ואינו עובד למענם; מחלק בנדיבות את כספי הציבור לקבוצות האינטרסים הכלכליות, הדתיות והאתניות שפועלות למען בחירתם מחדש.
תפיסות דומות מהדהדות גם בישראל. המאבק נגד האליטות נראה דומה בשני המקרים, עם דימוי של מנהיגים שמביסים את המערכת ה"משומנת" – מערכת שהפוליטיקאים, תקשורת והאקדמיה מרבים לשמור עליה.
ההתייצבות של הוליווד מאחורי האריס; קמפיין שגוי
השמאל בארה"ב כמו בישראל, מתקשה להבין את שורשי התופעה. הקמפיין האחרון של האריס שהתהדר בשורה ארוכה של סלבריטאים רק הוכיח את זה. ההתייצבות האוטומטית של האקדמיה תקשורת המיינסטרים ועולם התרבות מאחורי הדמוקרטים, יצרה אפקט הפוך.
אנשים לא בוחנים את "האלטרנטיבה" בגלל שהיא מספקת פתרונות, אלא פשוט כי היא מציעה את ה"נגד". זה לא רק מאבק פוליטי – זו מלחמה תרבותית נגד מה שנתפס כמוסדות שמופקדים על ניהול המדינה, אבל לא מייצגים את הציבור.
הטראמפיזם כמו הביביזם – רצון לדפוק את הממסד
במילים אחרות בין הטראמפיזם לביביזם, מכנה משותף רחב משחשבנו. מדובר באנשים שמאמינים כי טראמפ כמו ביבי מציגים את הרצון של הציבור שהרגיש מנותק מהמוסדות השלטוניים, לתקוע אצבע. זה לא הערצה למנהיג כמו הרצון להכות בממסד. הבחירה בהם, הצעד הראשון לשינוי – לא מתוך אהבה למי שעומד בראש, אלא מתוך שנאה למי שעומד מולם.
למעשה, ככל שהאליטה מחזקת ונעמדת מאחורי מועמד מסוים, הם מחזקים את תחושת ה"לא שייך" של הציבור הרחב. בארה"ב, למשל, ההתייצבות של כל הוליווד מאחורי קמלה האריס לא הועילה – להיפך, היא חידדה את התחושה שהדמוקרטים מייצגים את האליטות שהעם לא מרגיש חלק מהם. בישראל, כל התקפות הנגד על נתניהו – אם זה מהתקשורת, אם ממערכת המשפט, אם מהשמאל. – לא רק שמזינות את ה"ביביזם", אלא גם מחזקות אותו ומוסיפות לו קולות.
במילים אחרות, האישיות של טראמפ או נתניהו לא מעסיקה את מצביעיהם, זוהי תופעה עולמית של אנשים שפשוט רוצים "לדפוק את הממסד" ולהתקומם נגד האליטות, ללא קשר לאיכות או יכולת.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
