"הזכות הבסיסית ביותר היא הזכות לחיים. היא מגיעה לכל אזרחי ישראל ויחד איתם כמובן גיבורי וחלוצי ההתיישבות הצעירה", כך קבע בצלאל סמוטריץ, שר האוצר ושר במשרד הביטחון, במענה לביקורת היועמשי"ת על אופן החלטת הקבינט להציב מיגוניות במאחזים הבלתי חוקיים ביהודה ושומרון.

ההחלטה מה-14 לאוקטובר עברה לטענת היועמשי"ת לאחר דיון של כמה דקות בלבד; לטענת לשכת ראש הממשלה מדובר בטענה לא מדויקת – שכן הנושא נידון לראשונה בראשון לאוקטובר. אולם גם כך, מדובר בטווח זמן של שבועיים בלבד.

למה לערבים לא מגיעה הזכות למיגון?

רבות דובר בתקשורת הימנית והדתית על שלטון הפקידים ועל המשפטיזציה של המערכת הפוליטית, העושה לכאורה ככל שלאל ידה כדי לקשור את ידי נבחרי העם. המשפט נתפס ככלי פוליטי של השמאל, חסר ערך אובייקטיבי, ומניפולטיבי. המקרה של הצבת המיגונית מאפשר לבחון סוגיה זו באופן ענייני – גם אם כואב.

השאלה הפשוטה שצריכה להישאל – לא מהזווית המשפטית הצרה אלא מזו של מנהל תקין – היא האם ראוי שהמדינה תקים אמצעי מיגון היכן שקיימת בנייה בלתי חוקית מאורגנת. שאלה זו מקבלת משנה תוקף בשעה שבה מדינת ישראל נתונה תחת מתקפות טילים מתמשכות, המעמידות תחת סכנה מיידית את כלל תושבי המדינה. סמוטריץ', וכל חברי הקבינט המדיני-בטחוני, עונים על כך לכאורה בחיוב – הזכות לחיים היא הזכות הבסיסית ביותר, ומשכך כל שיקול אחר ראוי שידחה.

הבעיה, כמובן, היא שסמוטריץ' משקר ביודעין. הוא כלל וכלל איננו סבור שהזכות לחיים, כזכות הבסיסית ביותר, מגיעה לכל אזרחי ישראל. ב-29 לאוגוסט הוגשה עתירה לבג"ץ, לאחר אינספור פניות ודיונים עקרים, בנוגע להיעדרם הכמעט מוחלט של אמצעי מיגון בישובים הבדואיים הבלתי מוכרים בנגב (בג"ץ 71000-08-24). עיון בנתונים הרלוונטיים מלמד כי אין מחלוקת עובדתית בנוגע להיעדר הכמעט מוחלט של אמצעי מיגון, או בנוגע לסכנה המרחפת מעל לראשי תושבי הכפרים. איום הטילים בנגב כמובן שאיננו תיאורטי: מתחילת המלחמה נהרגו חמישה תושבים מהפזורה הבדואית, ואחרים, בהם ילדים, נפצעו.

פגיעה ישירה בבית בטירה (טל גל/פלאש90)

מדיניות ישרה, הוגנת, וממלכתית, הייתה מבקשת לבחון בצורה עניינית את סוגיית המיגון בישובים בלתי חוקיים. הזכות לחיים, כאמור, היא זכותם הבסיסית של כלל אזרחי המדינה. מדיניות מקצועית הייתה מבקשת לקבל את עמדת גורמי הביטחון ביחס לרמות הסיכון ואפשרויות המיגון. היא הייתה מבקשת את עמדת האוצר, ומנסה לאתר מקורות תקציביים. היא הייתה מבקשת חוות דעת משפטית, שתפרט את הבעיות הכרוכות במתן מיגון לישוב בלתי חוקי. האם, למשל, מיגון כפר לא מוכר עשוי להוות בהמשך הכרה דה-פקטו? סמוטריץ', למשל, סבור כך בכל הנוגע ל"התיישבות הצעירה" – אולם מובן מאיליו שהוא וסיעתו לא היו מוכנים להסתכן שמיגון כפרים בדואיים יוביל להסדרתם דה פקטו.

עמדה משפטית, על כן, היא בלתי נמנעת. אולם, דבר מזה לא נעשה. ההחלטה התקבלה בחטף, בתום הישיבה, ומבלי שהועברה לעיון גורמי המקצוע. יתכן ולקוראים רבים מדובר בהתפלפלות משפטית מייגעת, אולם עבור עשרות אלפי אזרחים מדובר בשאלה פשוטה של חיים ומוות: האם יזכו למיגון, או לא. המהירות שבה הועברה החלטת הקבינט בנוגע למיגון באיו"ש עומדת בניגוד כה בולט למסע הייסורים הבירוקרטי והמנהלי שעוברים תושבי הכפרים בנגב – אשר מנהלים מאבק לטובת מיגון כפריהם כבר למעלה מעשור.

אינני מביע כאן כל התנגדות לעצם הצבת מיגון במאחזים בלתי חוקיים. בשעה שכה רבים מתושבי מאחזים אלו נלחמים, יהיה זה טירוף מוחלט להפקיר את משפחותיהם לחסדי הסטטיסטיקה. אולם, וכאן בדיוק נמדד יושרם של תומכי הממשלה, לגיטימציה זו איננה שונה במאומה מזו שבסיס שאלת הצבת אמצעי מיגון בכפרים בנגב. המצב האבסורדי, שבו רק יהודים שבנו בתים לא חוקיים זוכים להליך מיגון מהיר – בשעה שאזרחים בדואיים מופקרים לגורלם כבר למעלה משנה, זועק מהיעדר שוויון, גזענות, וזלזול בעליונותה של אותה זכות שסמוטריץ' כה מכבד, לכאורה – הזכות לחיים.

הפער הבלתי נתפס הזה מוכיח פעם נוספת את הכרחיותה של פקידות ציבורית מקצועית, ושל שומרי סף יעילים. בהיעדרם, הצביעות החריפה בסוגיית המיגוניות – צביעות המבחינה, בפשטות, בין דם לדם, בין דם ילד ואישה יהודיים לדם ילד ואישה בדואיים – תחזור על עצמה במקומות רבים אחרים. היעדר המיגוניות הוא רק דוגמא אחת קטנה, גם אם בעלת השלכות קטלניות.

==

ד"ר שרגא ביק הוא חוקר דתות, פוסט-דוקטורנט במדעי היהדות באוניברסיטת ייל בארצות הברית.